מה ילדי גן חובה ילמדו היום על השואה?

תוכנית החינוך החדשה המיושמת כבר משנה שעברה כוללת התייחסות לשואה כבר בגילאי הגן. לפני שמגיבים מהבטן כדאי להבין שהיא לא באמת חידשה או שינתה משהו מהותי בהתייחסות לנושא ולזכור שמהצפירה אי אפשר להתעלם

  • יום השואה
נגה משל
מתוך הספר תומי שאייר אב לבנו בגטו טרזין. מופיע בערכת המוצעת לגננות (מתוך "בשבילי הזיכרון")

בשנה שעברה סערו הרוחות לפני יום השואה. השר לשעבר שי פירון הכניס למשרד החינוך תוכנית חדשה, "בשבילי הזיכרון", המשלבת התייחסות לשואה כבר מגן הילדים. התגובות באו לידי ביטוי במאמרי דעה, מחאה אינטרנטית ואפילו קבוצת פייסבוק שקראה להורים לא לשלוח את ילדיהם לגן ביום השואה. הטענה המרכזית של המתנגדים היא שילדי הגן צעירים מדי לשמוע על נושא כל כך כבד ושהעיסוק בו שגוי ועלול להציף מצוקה וחרדה.

בינתיים חלפה שנה, זמן ארוך דיו לקרוא בעיון את עיקרי התוכנית ולהבין מה בדיוק היא שינתה או חידשה. על פניו, נראה שלמועד פרסום התוכנית בשנה שעברה – ימים ספורים לפני יום השואה - הייתה השפעה על ההיסטריה שהיא עוררה, על תחושת "ההנחתה" וחוסר הנוחות סביב הרעיון. בפועל מתברר שהתוכנית לא הפכה עולמות ובעיקר העלתה על הכתב ועשתה סדר בדברים שהיו נהוגים באופן בלתי פורמלי כבר שנים גם במשרד החינוך וגם בקרב גננות.

"חשוב להבין, התוכנית משנה שעברה היא תוכנית, אבל כתפיסת עולם לא השתנה דבר", מציינת אורה גולדהירש, רכזת היחידה לטיפול בפרט באגף לחינוך קדם יסודי במשרד החינוך. באתר התוכנית מופיע גם מאמר של גולדהירש, במקצועה פסיכולוגית התפתחותית, על העיסוק בשואה בגני ילדים שפורסם ב-2008 - הרבה לפני שהתוכנית התגבשה. גולדהירש מוסיפה שהחשיבות בתוכנית היא בגיבוש עקרונות ובהנחיות ברורות יותר לגבי מה לא מומלץ לעשות (למשל, סימולציות והמחשות) וכיצד עדיף לתווך את החומרים (למשל על ידי הרחקה בזמן ובמקום).

"התוכנית אינה שונה מהותית ממה שהיה לפני כן", מסכימה גננת ותיקה העובדת בגני חובה כבר 23 שנים. כגננת היא מספרת שהיא לא מתעלמת מהנושא ועונה לילדים על שאלות באופן המותאם לגילם. "אני נוהגת להתייחס לנושא באופן כללי, להכין לצפירה, לספר בקצרה את הסיפור הגדול ולהתייחס אליו במפגש קצר וממוקד. אופיו ומידת ההתייחסות תלויים בקבוצת הילדים ובדברים שעולים מהם".

עוד באותו נושא

גננות לא ממהרות ללמד על השואה: "למה להכניס אותם לטראומה?"

לכתבה המלאה

יום השועל והדבורה

הדעה הרווחת היא שילדים בגילאי 3-4 אינם צריכים להיחשף לטראומת השואה ואינם בשלים להתמודד עם כובדם של התכנים שגם מבוגרים מתקשים לעכלם. על כך מסכימים רבים כולל גולדהירש המדגישה שהתוכנית מיועדת לילדי גן חובה ולא לילדים קטנים יותר ואומרת במפורש שאין לימודי שואה בגן והתוכנית מדברת רק על ציון יום השואה.
"הרעיון הוא לארגן לילדים את הידע שהם נחשפו אליו. מצד אחד לתת לו משמעות ומצד שני להעניק להם הגנה וביטחון. אנחנו רוצים לתת מידע אמין ולא מאיים ולתת פשר לקרעי המידע שהילדים ממילא מגיעים עמם לגן", היא מסבירה.

גולדהירש מציינת שכיום ילדים חשופים לתקשורת ולסביבה ואינם חיים בתוך בועה. "פעם אמרנו שילדים חשופים לטלוויזיה, רדיו ועיתונים אבל היום ילד יכול לשמוע בנסיעת רכבת תמימה שיחת טלפון קשה בה נאמרים דברים שאינם מותאמים לגילו והוא אינו מוגן. התוצאה היא שילדים צורכים מידע לא מאורגן מהסביבה גם בנושא השואה ואז קטעי המידע מתערבבים והם בונים לעצמם קישורים לא נכונים. במקרה הטוב הם מדברים על "יום השועל והדבורה", דוגמה לבניית משמעות שאינה מאיימת, אך לפעמים התמונה שהם יוצרים הרבה יותר מפחידה מהמציאות וזה נכון לכל אקטואליה שנכנסת לגן".

מתוך אלבום הציורים של תומי. חומר חזותי לא מאיים

ההכנה לצפירה

גם מי שאינו חושב שנכון לחשוף את ילדי הגן בצורה מכוונת לתוכני השואה מסכים שמדבר אחד אי אפשר להתעלם – מהצפירה. אתי פז, מנהלת הקליניקה לטיפול בפרט ובמשפחה במכון אדלר, מאמינה שחשיפת ילדים בגילאי הגן לנושא השואה אינה תואמת את השלב ההתפתחותי שבו הם נמצאים. "אין להם את הבשלות הקוגנטיבית ואת היכולת הרגשית להתמודד עם הנושא", היא אומרת, "אבל לצפירה צריך להכין אותם".

ההסבר שפז מציעה לתת הוא ש"בצפירה אנחנו זוכרים אנשים שכבר לא בחיים ונהרגו לפני המון שנים במקום רחוק". ההסבר של גולדהירש דומה: "משהו שמשמיעים כדי שכל האנשים בכל הערים בישראל יעצרו ויעמדו דום. העמידה היא סמל – כולם עושים אותו דבר כדי להיזכר בתקופה שהייתה לפני המון שנים". גם הגננת ששוחחנו עמה מציעה בגנה הסבר דומה ("כולם עומדים יחד וזוכרים יחד") וכולן ציינו כי מאחר שהצפירה מזכירה אזעקה ומתחברת עם אירוע קרוב ומאיים היא מחייבת הסבר. לדברי גולדהירש אין דרישה שהילדים יהיו עצובים, לא יצחקו או לא יזוזו.

למרות השוני בגישה הבסיסית הדמיון בין ההסברים לצפירה אינו היחיד. פז אמנם מציינת שלדעתה הכנה לצפירה היא התעסקות מספיקה לילדים בגיל גן, אך בהחלט מסכימה שאם ילד שואל שאלה יש להתייחס ולא להתעלם, לתת תשובה עניינית וקצרה. "אפשר להסתובב סביב תכנים שלא משדרים מצוקה אבל לענות בצורה קונקרטית", היא מציעה.

בסופו של דבר אם מרפרפים על התוכנית המושמצת של משרד החינוך מגלים שהיא בעצם מושתתת על תכנים הסובבים סביב הנושא ואינה ממליצה לדבר באופן מפורש על השואה, על האירועים או להשתמש במושגים כמו גטו או היטלר. ההמלצה היא לעסוק בנושאים המשדרים תקווה ואופטימיות ולהתחבר באמצעותם לנושאים שילדים בגיל חובה יכולים להבינם.

בפועל גם גננות המתנגדות לתוכנית בוחרות להתייחס אל יום השואה בדרכים עקיפות מרוככות יותר ובסופו של דבר, נראה שהעלאת התוכנית על הכתב מאגדת בצורה מסודרת את החומרים המומלצים ומציעה מערך מסודר לגננות המעוניינות להרחיב. האחריות לתווך את המידע לילדים מוטלת על ההורים ועל הדמויות המחנכות, במקרה הזה – גננות.

בגלל שזו תקופה רגישה בה הילדים עלולים לקלוט מידע מאיים מהסביבה, ממליצה גולדהירש לגננות להיות קשובות יותר לדברים שעולים מהילדים, לשים לב על מה הם מדברים בעת המשחק החופשי ואם ילד מעלה תוכן מאיים לעבד את הנושא אתו או בקבוצה קטנה מבלי להרחיב יותר מדי.

כלי עזר לגננות לעיסוק בנושא השואה

עבור גננות המעוניינות לעסוק בנושא ומחפשות כלים, מופצת בתוכנית באינטרנט "ערכת תומי" - אלבום ציורים שצייר אב אמן לבנו בגטו טרזין כדי לשמח אותו ובו צייר מה יפגוש אחרי שייצא מהגטו. גולדהירש מציינת שלא חייבים לציין את המילה גטו ואפשר להשתמש במונח 'מקום סגור' ומסבירה שמדובר בחומר חזותי לא מאיים.

"הערכה של תומי מאפשרת לגננת להפיג חרדות של ילד צעיר לעסוק במשהו אופטימי כי הילד שרד ושמר את ספר התמונות".
גולדהירש מציינת שזה החומר המומלץ היחיד לגילאי חובה אבל אומרת שצריך לעשות אבחנה בין התפיסה של משרד החינוך ומה שקורה בכל גן. זה בדיוק המקום שהגננת כדמות מחנכת צריכה להפעיל שיקול דעת ולתווך את הנושא לילדים בהתאם להיכרותה עמם.
"בעבר השתמשתי בערכה של תומי אליה נחשפתי לפני שנים בקורס של יד ושם", אומרת הגננת עמה שוחחנו, "אבל בשנים האחרונות אני עושה שימוש בסיפור אחר – "כוכב מאיר" מאת אסנת אדם (גם היא גננת) המספר את סיפורו של אביה שניצל מנקודת מבט של ילד ויש לו הפי אנד".

גולדהירש מסכמת: "צריך לזכור שילדים אוספים מידע לא מאורגן. תפיסת העולם של האגף מבוססת על הצרכים ההתפתחותיים של ילדים תוך מתן דגש לחלקים רגשיים וקוגנטיביים המאפיינים את גילם. אלה העקרונות שמכוונים את העבודה בגן באופן כללי וגם בנושא השואה. אם הצלחנו לטעת בהם תחושת ביטחון – שיש להם מדינה שבה הם מוגנים – אז הצלחנו במשימה".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully