נו, אז מה אמרו לכם בבית הספר על הבחירות? אמרו לנו שחשוב להצביע, כי מי שמצביע משפיע, ענתה הילדה. עדיין לא בת 11 וכבר מערכת בחירות רביעית בחייה. נכון מאוד, עניתי לה, כל קול קובע, והרגשתי כמו פוליטיקאי, שמדבר בסיסמאות ומפריח שקרים לאוויר. לא מתאים. כן, ההצבעה חשובה מאוד וגם משפיעה, אני אומר לילדה, אבל יש דברים שמשפיעים יותר על החיים שלנו. טייקונים, לוביסטים, קבוצות לחץ, אינטרסים מפלגתיים ואישיים, אנשים המושכים בחוטים מאחורי הקלעים, הפגנות ענק, המצב הביטחוני, הגלובליזציה ועוד. הפתק הקטן הזה הוא חלק אחד ממארג שלם של גורמים המשפיעים על האופן שבו ייראו חיינו.
אז כרגיל, את תבואי להצביע איתי? הגדולה הנהנה. יופי, אמרתי, תזכרי שמי שמצביע משפיע, אבל רק קצת, כי יש עוד הרבה דברים אחרים שמשפיעים לפני ואחרי, וכל קול קובע, אבל רק לרגע, כי אחר כך יש קולות אחרים שקובעים את הכיוון. לא יודע אם לימדו אתכם בבית הספר, אמרתי לה, אבל דמוקרטיה לא מתמצה במימוש זכות ההצבעה, אלא במעורבות אזרחית, באופן שבו אזרח משפיע על חייו בכל יום ויום ולא רק ביום הבחירות. זוכרת את הפגנות הענק ב-2011? יפה, ככה. הבחירות האלה הן המשכו של אותו תהליך שהתחיל אז באוהלים. הכוח שלנו הוא לא בחלוקת הכוח שאנחנו נותנים לפוליטיקאים, אלא בשמירה על הכוח שלנו כאזרחים.
נשמעתי לעצמי לרגע כמו דמות מהבית הלבן של ג'וזיה ברטלט, אבל זה לא סוד שהפוליטיקה נראית יותר כמו הבית הלבן של פרנק אנדרווד, כשבישראל זה מתובל בהמון פולישוק. אז פירטתי לה מי באמת משפיע בזמן שהאזרחים הקטנים מקיימים את כל הדבר האדיר והמסובך הזה שנקרא מדינה, ועוד יותר אדיר ומסובך כשמדובר במדינת ישראל. הדור שלה אמור לתקן בעתיד את מה שאנחנו מקלקלים בהווה, אז כדאי שתדע.
נדמה שזאת הייתה מערכת הבחירות המכוערת, הרדודה והצינית מכולן, ולכן גם המסוכנת מכולן. כאילו שלא הייתה מלחמה בקיץ והשלכותיה עדיין מהדהדות על מאות אלפי בני אדם משני צדי הגדר, כאילו ש"הבעיה הפלסטינית" היא משהו שאולי נגיע אליו אחר כך ולא שורש כל רע, כאילו שהעוני והפערים החברתיים הם בעיה של מישהו אחר. דלות החומר בלטה מתמיד. איש לא נוטל אחריות על מעשיו, איש לא אומר טעיתי. והתרבות הזו מחלחלת מטה, מהנבחרים לבוחרים, ומהדור הזה לדור הבא.
נתניהו, מנותק שכמותו, הקפיד להשריש שיח של שנאה ופחד; דרעי וישי שבמשך שנים יצרו אנשים שקופים, מתיימרים להיות נציגיהם תוך כדי שהם נושאים את שם מר"ן לשווא; ליברמן הדיר חמישית מאזרחי המדינה מהשיח והסית נגד הערבים-הישראלים; בליכוד הקבילו בסרטונים את השמאל לתומך דאע"ש ואת עובדי הנמלים ורשות השידור לפעילי חמאס; הבית היהודי הוכיח שהוא בית ליהודים אשכנזים-דתיים בלבד, ופחות ליהודים ששמם, נגיד, אלי אוחנה; ציפי לבני מתחה את גבולות ההומור למחוזות מביכים כשקראה לראש הממשלה "זבל" ו"אימפוטנט". וכהנה וכהנא. והתקשורת? שטחית כתמיד, היא העצימה את השיח הקיצוני, ועל הדרך דרסה את האתיקה שאמורה להיות נר לרגליה. לתוך כל הרפש הזה אנחנו מגדלים את הילדים שלנו, כאילו שמדובר בגזירת גורל ולא במציאות שבכוחנו לשנותה.
בבחירות האלה האמת הפכה לכלי ריק, שכל פוליטיקאי ממלא בו את השקרים שלו, והמציאות הייתה כמו תפאורה עלובה לספינים שקופים. אין עובדות, יש רק את הדרך שבה כל אחד מציג אותן. הם ניכסו לעצמם הישגים של אחרים וטפלו על אחרים את הטעויות שלהם, כאילו שלא די בנבירה קצרה בגוגל כדי לגלות את האמת, כאילו שלא כולם ישבו באותה סירה, בזמן זה או אחר, ולא יצטרכו לשבת בה עכשיו שוב יחד. כמה צביעות, וכמה שהיא מגוחכת כשמקריאים אותה מתוך דף מסרים.
אני תמיד מזכיר לעצמי שההשמצות בין המתמודדים ערב הבחירות, הן המציאות ביום שאחרי. הבחירה היא בין רע לגרוע. ממילא במציאות הפוליטית של היום כל קואליציה שתוקם תעמוד על כרעי תרנגולת, וכל ממשלה תהיה רווית שסעים ומחלוקות שיהפכו עליה את שעון החול מרגע שתחל למשול.
הילדה שלי ראתה אותי משלשל פתק, ולמעשה מנציח את אותו משחק פוליטי שבו כולנו כלים קטנים על הלוח. פתק שמנציח את ההסכם הלא כתוב בין העם לנבחריו האומר שלהם הכוח והשררה, ובתנאי שינווטו את הספינה למקום טוב יותר בזכות הדם, העמל, הדמעות והיזע שלנו. כבר שנים נדמה שרק צד אחד מקיים את ההסכם.
בכל מערכת בחירות יש לכלוך וגועל, אבל זאת האחרונה שברה שיאים, וגרמה לתחושת שלא הפוליטיקאים יוכלו לאחות את הפסיפס. אולי הבחירות האלה יהיו תחילתו של תהליך חדש, אך ברור שאנחנו לא חיים במדינה מתוקנת ובחברה מתוקנת, אלא במדינה שצריכה להיות מתוקנת ובחברה שצריכה להיות מתוקנת. הנשיא לשעבר בכלא, ראש הממשלה לשעבר הורשע בבית המשפט, שרים נגועים בשחיתות, צמרת המשטרה חשודה בפלילים, כולם בזים לכולם, כולם מנסים לנצח את כולם, להכריע, להכריח, ונדמה שאבני הבית המתפורר נופלות בזו אחר זו. ארץ ללא גבולות ברורים, ללא מוסר ברור, ארץ שקשה למרבית אנשיה. מה שבטוח, זאת לא הארץ שנרצה להשאיר לילדים שלנו. השינוי, כרגיל, יצטרך לבוא מלמטה. וסליחה על הפאתוס.
לעמוד הטוויטר של ארז מיכאלי
לעמוד הפייסבוק חיים של אבא