טיולים עם חברים הם סוג של סדנה טיפולית שבה הורים וילדים יכולים לקחת קצת חופש אלה מאלה תוך כדי תנועה, רק כדי להתערבב עם הורים וילדים אחרים ולגלות שאין חלופות אמיתיות, כולם אותו דבר.
אשתי ואני אוהבים לטייל. היא (גם) מורת דרך במקצועה, ולי מתחבא קבוע ספי בן יוסף קטן באזור הסרעפת, כך שאנחנו תעשו פוווו כדי להעיף את האבק אוהבי הארץ ושביליה. אוהבים מאוד. ותמיד מטיילים עם הילדים. ותמיד עם עוד משפחות של חברים. הפעם החלטנו לגוון, ולדחוס טיול כפול לתוך 12 שעות עין עבדת ביום, ונחל חווארים בלילה - יחד עם עוד שלוש משפחות. יחס ילדים-מבוגרים נוח: 8:8.
12:20: אני מניע, יוצאים לדרך.
12:35: ריב ראשון בנסיעה. הם שיגעו אותנו מהבוקר בבית, עכשיו הם ישגעו אותנו במכונית.
13:03: דיייי, שקטטט, קחו חטיפים. כן, אנחנו קונים דממה בעזרת שומן טראנס. שמצדי יקבלו אובר דוז של נתרן, פאק איט, העיקר שיסתמו חמש דקות.
13:25: הקטנצ'יק מנסה לארגן משחק של 21 שאלות. בדרך כלל תמיד נענים, הפעם אין חשק. אז הוא רוצה לשמוע את הדיסק שהוא אוהב. באבא, אנחנו מעדיפים עכשיו רדיו. שומעים דיסק. אחותו: תמיד מה שהוא רוצה. אשתי ואני:
החיים הם לקום אתמול בבוקר, ואני ביל מאריי.
14:01: אני אומר להם "תראו את הבדואים, תראו איך הם חיים שונה מאיתנו, באוהלים ובפחונים", ומשום-מה מרגיש קולוניאליסט מגעיל.
14:03: אני אומר לילדים: "הבדואים הם שבטים נודדים, שחיים במדבריות של צפון אפריקה והמזרח התיכון, ומתקיימים מגידול צאן וגמלים....". הילדים שומעים: "הבדואים הם שבטים נודדים, שח--ם במד--יות של צ--ן ---יקה וה--- הת---, ומ---- מ--- צו---ZZZZZZ ZZZZ ZZ ZZZ".
14:20: אני: "אתם רואים, כאן עשיתי ניווטים בצבא". האישה והילדים:
14:21: אני: "...ובהמשך הדרך לכיוון דרום נקלענו לשיטפון באמצע שבוע שטח, וחילצו אותנו עם מסוק מסוג אנפה, שכבר לא קיים בצה"ל אחרי שהוחלט...". האישה והילדים:
14:22: אני: "...עיר הבה"דים נועדה כדי לפנות שטחים במרכז הארץ ולחזק את יישובי הנגב...". האישה והילדים:
14:39: הגענו לחניון עין עבדת, שמחים לראות עוד משפחות במצבנו.
14:42: מתחילים הליכה למפל. לאחד החברים, אדריאן, צוואר תפוס, אבל הילדה רצוצה והוא נאלץ לסחוב אותה על הכתפיים. בטיולי משפחות תמיד יהיה מי שיכניס אותך לפרופורציות. אני מציע עזרה, הוא אומר שזה בסדר. מנומס. אף הורה לא ייתן לילד שלו להתעלל בהורה אחר.
15:13: הפנטזיה השגרתית של 'איזה כיף במדבר, אולי נעבור לגור פה' שוב הציפה אותי, כמדי טיול בנגב. בכיף הייתי עושה רילוקיישן לשדה בוקר.
15:14: הילד דוחף לי עשרה אבני צור ליד, צורח משהו באוזן על לשמור לו ורץ למים. התעוררתי מהפנטזיה.
15:30: הגענו למפל. פיסת גן עדן. הילדים בהיי, ההדים מעצימים את הצעקות והשמחה שלהם, הזוג הצעיר שהגיע לפנינו כדי להתבודד היה בלואו. ככה זה כשפוגשים טיול משפחות, אין מקום לרומנטיקה.
15:38: אחרי 7,433 תמונות יום המשפחה, יוצאים מהשמורה.
עצרנו ליד נחל צין, שהיה שוקק מים. אלה הרגעים היפים בטיול, שבו הטבע נוסך שלווה, כל אחד מוצא את הפינה שלו, הילדים משחקים בזרם, המבוגרים מתחרדנים על הסלעים, וכולם, מקטן עד גדול, מנגבים חומוס.
טיולים עם חברים ומשפחותיהם הם כבר מזמן לא סנדוויצ'ים מהבית, קלקר מים ונעלי פלדיום. יותר מעין מסע קולינרי שמתחיל בצ'יטוס ונגמר בסינטה, כשרק הנוף מתחלף. והילדים כבר מזמן לא מסתפקים בנקניקיות מיס לוסי בלחמנייה. במדינת מאסטר שף שבה המציאות נראית כמו קרב סכינים, הילדודס דורשים לפחות קבבוני טלה ונקניקיות מרגז. אפשר להבין אותם. חברת השפע וזה. מי שהתרגל לאנטריקוט יתקשה לאכול גרונות. בין יוקר המחיה לשחיקת מעמד הביניים, הם דורשים לעצמם מה שאנחנו דורשים לעצמנו.
17:35: מדליקים את המנגל.
17:36: אשתי: "נו, ארז, מה עם הבשר?? צריך עוד מעט להתחיל את המסלול". כשזה נוגע לבשר, לנשים יש נטייה לאבד סבלנות מהר. או אולי כשזה נוגע לגברים.
18:10: הגברים על האש והבשרים, הנשים על הסלטים והילדים. זה היה ככה לפני אלף שנה, ויהיה ככה בעוד אלף שנה.
18:55: כולם אכלו, שתו והעלו שלושה קילו, כולל התינוקת של משפחת מולכו. אנחנו לא צריכים נחל חווארים, אנחנו צריכים מיטה.
19:20: תחילת מסלול נחל חווארים.
19:33: הירח המלא יפהפה, ומאיר כמו פרוז'קטור. אני: "תראו איזה יפה הירח המלא, הוא מאיר כמו פרוז'קטור". כולם:
20:05: הילד איבד את זה. לא ברור למה. הנחל מתמלא בצרחות. בשדה בוקר אנשים מגבירים ווליום כדי לשמוע חדשות.
20:19: הבת שלי לא שמה לב ונכנסת לבור מים. כולם צוחקים, היא לא. אני: שטויות, זה רק מים. היא: --. אני: נו, אז מה, אז צחקו עלייך קצת. שטויות. זה רק מים. היא עצבנית.
20:25: הילדים שלי מדברים הכי הרבה והכי חזק. משהו כמו פי שניים מילדים אחרים בכמות ובעוצמה. כן, כל הורה חושב ככה, אבל במקרה שלי זה נכון.
20:29: לא ייאמן הילדים האלה, גם באמצע המדבר, כשמסביב רק חול וירח מלא, הם מסוגלים לריב. בשדה בוקר ויתרו על החדשות להערב.
20:31: הילד איבד את זה 2.
20:45: הילדה מאחורי הסלע, אני מחכה, החבורה מתרחקת. הילדה באה. תקשיבי לשקט, אני אומר לה, עכשיו את מבינה כמה רעש אנחנו עושים?
21:10: סוף מסלול נחל חווארים. גמרנו עייפים אך רצוצים.
21:40: עוצרים לקפה בדרך הביתה, הילדים מתפנקים עם ג'ארה של שוקו. למי אכפת מיוקר המחיה עכשיו, זה דיני נפשות.
22:24: נוסעים במכונית הישנה אל תוך הלילה השחור. הילדים עם ריב קטן אחרון לסגור את היום.
22:35: אני: "אז איך היה? נהניתם?". ילדים: "כן! מאוד! היה כיף!".
22:35: אשתי ואני (בלב): יש!
22:37: הילדים נרדמו במושב האחורי. אנחנו שומעים מוזיקה טובה מקדימה. ככה זה בטיולי משפחות, בסוף כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו.
לעמוד הטוויטר של ארז מיכאלי
לדף הפייסבוק חיים של אבא
