די, קרין גורן, די, נמאס לי ממך. הרסת לי את הבריאות. את אלופה, אין כמוך, את הופכת את החיים שלי למתוקים ופריכים. מצטער, ריחות האפייה מוציאים אותי מדעתי, אני סובל מנפילת סוכר זמנית, ופיתחתי כלפייך יחסי אהבה-שנאה מלווים בכאב מענג. 50 גוונים של מתוק. עד לא מזמן הייתי די אדיש לקונדיטורית הסימפטית מהטלוויזיה, אבל בחודשים האחרונים הפרצוף שלה משקיף אליי מהמחשב בכל יום, כמו איזו תמונת באבא סאלי מקוונת.
האדם הוא תבנית נוף מולדתו, וישראל זו תבנית קטנה שמכניסים לתנור שחומם מראש. בפריים טיים שלנו שרים או מבשלים, או שרים ומבשלים. הילדה סובלת כבר כמה שנים מחשיפת יתר לאייל שני, אז היה ברור שתגיע התקופה בה היא תרצה להצטרף לדת הקולינרית והדקדנטית שמקרמלת לנו את המציאות. אני רוצה להאמין שבתור מי שלובש את הסינר בבית וחי במטבח בין הכיור לכיריים, גם אני משמש לה השראה. בכל אופן, בזמן האחרון היא יושבת כמעט בכל יום מול יוטיוב, וכמו איזו אוונגליסטית אדוקה ממועדון 700 היא חוזרת על פסוקיה של קרין גורן, לומדת את תנועותיה, ורצה למטבח לקיים את הדרשה היומית. וכל אמן שלה סוכר.
יש אבולוציה לילדים מבשלים. בגיל שנתיים אנחנו נותנים להם לשפוך יחד איתנו את הביצה המקושקשת למחבת והם מבסוטים, בגיל שלוש הם מקלפים לנו את המלפפונים ומרגישים שהם תורמים, בגיל חמש אנחנו מרשים להם לבחוש נמרצות את הדייסה, ואז יום אחד אנחנו מורידים מהם את העיניים לרגע ומגלים שהם "עושים ניסויים" במטבח עם הקניות לשבת. מצרכים ב-300 שקל הופכים לסיר מלא נוזלים, שיכולים אחרי קירור של חצי שעה לשמש מלט לבנייה.
כשהילדים באים אל ההורים עם יוזמה כלשהי שעלולה להזיז אפילו מזלג ממקומו, הנטייה האינסטינקטיבית היא לסרב. אנחנו יודעים איך מתחילים להכין עוגיות שוקולד-צ'יפס, אבל אף פעם לא יודעים איך זה ייגמר, ובואו אני אחדש לכם, יכול להיות שאפילו מושיק גלאמין לא יוכל לעצב מחדש את הקטסטרופה שהייתה פעם המטבח שלכם.
אני מקפיד לשדר לסביבה שאני אבא ליברלי עם ראש פתוח המעודד את ילדיו לחירות מחשבתית ויוזמה אישית, והבעיה היא שוואלה, החינוך הזה מצליח. העוגיות האלה הן לא רק עוגיות, הן מבחן. הרי מתחת לסירים והמחבתות שהיא מזיזה שם מסתתרת הדרך המתוקה שלה להראות עצמאות ויצירתיות. לקפוץ מעל עוד גדר שעליה שלט למבוגרים בלבד. להוכיח שגם היא יכולה להצליח לפחות כמונו ואפילו יותר. ומכיוון שהיא כבר נערה קטנה, זאת עוד דרך שלה ליצוק בצק של זהות לתבנית ההתבגרות. וכן, להראות שהיא תורמת לבית גם אם היא לא משתתפת בתשלום הארנונה.
את רוצה שאעזור לך? לא, היא עונה מהמטבח, רק תקריא לי את המתכון. טוב, אני עונה, ומוסיף בקול רועד, רק תעבדי מסודר.
1 ביצה
1/2 כוס סוכר
60 גרם חמאה מומסת
1 כוס קמח רגיל
1/4 כפית אבקת סודה לשתייה
קורט מלח
1 כפית תמצית וניל
3/4 כוס שוקולד צ'יפס
הדבר הכי בריא במתכון הזה הוא לא להכין אותו.
יצא לה טעים. טעים מדי. זה טוב, אני מחמיא לה בפה מלא פירורים, כל הכבוד לך, לעיסה-לעיסה, הצבע יפה, לעיסה-לעיסה, וזה ממש פריך, לעיסה-לעיסה, את אלופה, לעיסה-לעיסה, לפעם ראשונה זה מעולה, לעיסה-לעיסה, תני עוד אחת, לעיסה-לעיסה. והגדולה מביטה בי מרוצה, משמינה מהמחמאות בזמן שאני משמין מהעוגיות.
מאז, ההצלחה לא עלתה לה לראש אבל בהחלט הגיעה לי לבטן. לא יודע מה סוד קסמה של קרין גורן אולי חיוך שובה ואבקת סוכר מעל אבל היא כרגע הגורו של הגדולה, שמקדישה את חייה לרידוד בצק ויצירת רוטב שוקולד מושלם. אם הייתה משקיעה את הזמן הזה בלימודי פיזיקה, נניח, זה רק עניין של זמן עד שהיה דופק לנו בדלת שליח עם פרס נובל ביד.
ומסתבר שהבת שלי היא לא קרין גורן היחידה. כמו דונלד סאת'רלנד ב"פלישת חוטפי הגופות" חזיתי באימה איך כל חברה שלה שביקרה אותנו הפכה לקרין גורן בעצמה. הן עומדות במטבח, עם הסלולרי מולן, ומצלמות איך הן אופות מאפינס, ומשתפות בוואטסאפ הכיתתי, ואולי הצעד הבא יהיה פתיחת ערוץ יוטיוב, והילדה תהפוך לכוכבת רשת, ותתפוס כיוון בחיים, ותגדל להיות קרין גורן 2.0. האמת, זה לא נשמע לי כל כך רע, בטח כשלכל ארוחת שישי היא תכין עוגה לתפארת. השילוב בין תכניות טלוויזיה, סוכר וחלומות ילדות מסוכן לבריאות, אבל לפחות נותן טעם לחיים.