חיים של אבא: חולה, גוסס ונו כבר תחלימו

אין פה באמת חורף, אבל את הילדים זה פחות מעניין, הם חיים לפי תכנית עבודה מסודרת. כמו בכל שנה מסתובב איזה וירוס שלא קשור לכמות המשקעים או הטמפרטורה בחוץ, אז עכשיו אלה הימים בשנה שהם חולים. קצת מאכזב שהאנושות הגיעה לירח והמציאה את הפלייסטיישן, אבל עדיין לא הצליחה למגר את השפעת, אך אין לנו ברירה אלא לחיות עם זה, ולעבור יחד עם הילדים את כל השלבים, מההתעטשות הראשונה ועד לרגע שהם חוזרים לעמוד על הרגליים ומגלים שאנחנו כבר תשושים על הברכיים.

הגדולה חטפה ראשונה. משום מה העניינים האלה תמיד מתחילים בארבע לפנות בוקר. הלכה לישון בן אדם וקמה תנור ספירלה. היה חשש שאם תישאר עוד חמש דקות במיטה המצעים יעלו באש. העיניים שלה היו מבריקות, הגרון כאב, והיא נשמה דרך נחיר אחד שנפתח פעם בשלוש דקות. זה היה הרגע שבו היא נכנסה לחרדה קיומית, ואנחנו הבטחנו לה שהיא תשרוד ותתעורר מחר לעולם שכולו נייר טואלט. נתתי לה שוט אקמולי, אשתי עשתה לה קומפרסים, והלב יצא אליה, אבל ידענו שאם נחבק אותה נקבל כוויות דרגה ב'.

למחרת עשיתי הכול לפי הספר. העמדתי בשקט סיר מרק, סחבתי אותה על הגב לרופאה, החזקתי לה את היד במשטח הגרון, ואשתי ואני דרשנו ממנה בעיקר לנשום, שזה בערך כל מה שהיא יכלה באמת לעשות במצבה. הילדה קיבלה כל מה שרצתה, מסרטים מוזמנים ב-VOD ועד קלפים של גאליס – מדהים כמה הבקשות שלה צנועות כשהיא מסטולית מנורופן – וקיווינו שהמסכנה תפסיק לקדוח ותחזור לשמוח.

בארבע לפנות בוקר הבא, הגיע תורו של הילד. הוא היה כל כך חם שכשקינח את האף יצאה לו לבה. למחרת שניהם שכבו על הספה, מפיצים חום כמו הקמין בצימר שהייתם בו, בוהים בטלוויזיה ומוצמדים לנייר טואלט. אנחנו לא אוהבים לראות את הילדים שלנו סובלים. אגב, לא תמיד זה עובד הפוך. בכל מקרה, כשלא טוב להם, לא טוב לנו וההפך. אם נדגדג אותם, לא נצחק איתם? אם הם חולים, לא נתייסר איתם? נדמה לי שהורים שמחים כמו הילד הכי עצוב שלהם.

היה ברור שאנחנו הולכים לעוד סבב ארוך של אלימות. הילד נתקע על 39 מעלות בצל, והילדה דפקה שיעולים גריאטריים עם צלילים של חשד לשחפת. הבית הפך לחממת חיידקים ובקלות יכולתי לערוך סיורים בתשלום לסטודנטים לרפואה, אבל במקום זה אשתי ואני היינו עסוקים לקיים שגרה של פנימית ג'. חילקנו בינינו את התורנויות ודאגנו לחפיפות מסודרות. "נתתי לו בחמש אז תיתן לו בעשר", היא אמרה ורצה לעבודה, "תוודאי שהיא שותה, היום החום הלך וחזה אצלה, ואצלו היה קבוע", עדכנתי בערב ורצתי לעבודה, "תקנה אקמולי כשחוזר מהעבודה", היא פקדה למחרת בצהריים. היום יום נראה כמו סורוקה והדיאלוגים משיקגו הופ.

בינתיים האמפתיה התפוגגה לאט לאט, ואת מקומה תפסה התנהלות פרקטית. אנחנו בישלנו, הגשנו, פינינו, ניקינו, והם יצרו שקע קטן וחם בספה ובהו באפיסת כוחות בטלוויזיה. הרופאים לא אומרים מילה בנושא, אז אני חושף פה: ה-VOD מזיק לבריאות. כי מי רוצה להחלים כשאפשר לעשות מרתון סרטים. משום מה יש לי הרגשה שפעם ילדים היו חולים בשפעת פחות זמן, כי אחרי יומיים מול חשבון פשוט עם דני מוג'ה בחינוכית, כל מה שאתה רוצה זה להפסיק לראות טלוויזיה בשחור-לבן ולחזור לראות את העולם בצבעים.

הם שתו כבר שלושה ליטרים של אקמולי, קינחו 7.2 קילומטרים של נייר טואלט וקדחו שבעה ימים, ושום דבר לא משתנה. לאשתי היה בשבת איזה הבזק של זיכרון מהמשפחה המאושרת שהיינו עד לפני כמה ימים, אז יצאנו להתאוורר בפארק ליד הבית, הילדים השתעלו רבע שעה על הדשא, וחזרנו ללופ הבקטריאלי שהוא החיים שלנו.

הבית נראה כמו מקום שארגון הבריאות העולמי היה מקיף בסס"ל ומכריז עליו כמקום היווצרותה של מגפה חדשה: ניירות טואלט משומשים בכל פינה, בקבוקי תרופות מפוזרים בכל חדר, ושנינו באמצע, נגררים לוויכוח רפואי מנומס האם השיעול של הקטנצ'יק מצביע על חשד לדלקת ריאות או לא, ומקריאים את הטמפרטורות מהמד-חום בקול. התחזית למחר: ללא שינוי. כל ההורים בכל העולם בכל התקופות מגיעים לשלב הזה: כן, איבדנו צלם אנוש. גם את הסבלנות איבדנו. מצאתי את עצמי צועק עליהם כל מיני עצות רפואיות כמו "למה עוד פעם יחפה?? תגרבי גרביים! ככה זה בחיים לא יעבור לך", כאילו שיש קשר בין נגיף השפעת לרצפה הקרה.

לפנות בוקר אחד, כשהילד השתעל את דרכו למיטה שלנו, נכנס בינינו וגרם לי להרגיש שאני מחבק כרית חום, סוף סוף הגיעה ההברקה: להמציא אפליקציית מד-חום לסלולרי – כל הזכויות שמורות, יש לי קצת בעיה עם המימון הראשוני – וכך למדוד בקלות ולנהל מעקב. כמו RunKeeper רק של מחלות. מצמידים את הסמארטפון למצח ומקבלים תשובה ברגע. אפשר להעלות לפייס, לסמס לקופת החולים, ולשתף בוואטסאפ המשפחתי. גאוני, לא? את המיליונים שאעשה אשקיע במלחמה בשפעת. מבטיח.