אז אתם נוסעים לירושלים? עכשיו? כן, עניתי לשכן שלי אסי, כששנינו עומדים ליד האוטו עטופים בטמפרטורה של שמונה מעלות. זה היה בימים הרחוקים ההם, סוף השבוע האחרון, כשהארץ קפאה וסערה. היו לנו את כל הסיבות הנכונות לנסוע לירושלים: אשתי פיזרה ציונות ברחבי ישראל כשהדריכה בפרויקט 'תגלית', ככה שהילדים לא ראו אותה שבוע ורצינו ליצור פרק איחוד מרגש בדרמה המשפחתית הקטנה שלנו; זאת הייתה גם הזדמנות לקחת ממנה כביסה; רצינו להיות שם, כלומר בטלוויזיה, בין כל הדני רופים והשרון וכסלרים שמדווחים מירושלים המושלגת; וכן, נסיעה כזאת היא הכי קרוב מבחינתנו לחופשת סקי באירופה, אז במקום טיסת לואו קוסט וכוס שוקו חם בבקתה באלפים, נגלוש על שקיות בגן סאקר, גם טוב.
אז אתם נוסעים לירושלים? עכשיו? השאלה הזאת היא תמצית הדלתות המסתובבות של חיינו, במיוחד כשמדובר על בילוי בשבת עם הילדים. ככה זה, על כל רעיון לבילוי שחשבת עליו יש עשרה ישראלים שחשבו עליו לפניך, ושלושים שכבר יוצרים עומס תנועה בכניסה לאתר. הכי הגיוני זה שבדיוק באותו רגע יש עוד שלושה מיליון ישראלים שעונים לשכן שלהם, כן, נוסעים לירושלים, ועכשיו, ומבצע אספקת הגרביים לאשתי יכול בקלות להפוך לבילוי בפקק אינסופי. או גרוע יותר, שקרייניות גלגל"צ יחשדו שאנחנו מאלה שעוצרים בצדי הכביש המהיר כדי לזרוק שלג. או גרוע יותר, שהתחדשות השלג תגרום לנו להיתקע בעיר הנצורה ולחכות שעות שמישהו יפזר מספיק מלח כדי לפתוח את דרך בורמה. או גרוע יותר, שעקב הכפור האוטו שלנו יסיים את חייו בשער הגיא ויצטרף למשוריינים שלצד הדרך.
ואלה התרחישים הטובים. הילדים הופכים אותנו ליותר שמחים, ליותר עצבניים, ליותר הרבה דברים. וגם ליותר שקולים, יותר זהירים, יותר מחושבים, יותר מדויקים. בזמן שהילדים פנטזו על בובת שלג ואשתי פנטזה על גרביים להחלפה, אותי העסיק צמד המילים: סכנת החלקה. אין לי שום בעיה להיתקע בירושלים, אפילו להפך, ואישן טוב בלילה גם אם האוטו יהפוך למשוריין קפוא בצד הדרך, אבל ממש לא התחשק לי שנהפוך לנתון סטטיסטי כואב ועצוב. אנחנו לא שולטים כמעט בכלום, ורק חייבים לנסות למזער למינימום את סיכון הילדים, או במילים אחרות, לקחת החלטה מושכלת.
אז קראתי מתי השלג צפוי להתחדש ואיפה, זכרתי איזה אזורים חיים עכשיו תחת שקע ברומטרי, סימנתי איפה מרכז החזית הקרה, שרטטתי את כיוון הזרם הארקטי, הבנתי שאפיק ים סוף לא משדר כרגע, ידעתי בדיוק מתי השמש צפויה להפציע באזור לטרון, שיננתי היטב צירים חלופיים, מילאתי דלק ואוויר בצמיגים, והרגשתי שאמנם אני לא שולט במזג האוויר, אבל אני שולט לגמרי במפה הסינופטית, ואני רחוק רק אודישן אחד טוב מול מצלמה מקריירה חדשה כחזאי. אם סיגל גפני רוצה איזה שישי פנוי מהתחזית, אני בשקט יכול להחליף אותה. רק את מיקום המקומות המועדים מ"תיתכן קרה במקומות המועדים" לא הצלחתי לחשוף.
ובכל זאת, בסוף, צריך להחליט, והחלטתי: נוסעים לירושלים. עכשיו.
הדלת הסתובבה טוב. הסתבר ששלושה מיליון ישראלים חשבו אחרת מאיתנו, ובמקום להגיד לשכן שלהם שנוסעים לירושלים, כן, עכשיו, הם ענו לו משהו כמו עזוב כל עמישראל יהיה שם, אנחנו אוכלים חמין בבית. הדרך לירושלים הייתה פתוחה והתנועה הייתה דלילה ברמה של סרט בדיוני. בערך ממחלף שורש הכול כבר היה לבן מסביב, והילדים האסייתים שלנו - שאמנם ראו הרבה שלג בחיים אבל תמיד כיף לראות עוד - צהלו באוטו ועברו למוד של נו-מתי-נגיע.
ירושלים של לבן, ושל שלג ושל כפור, הלא לקול טיפותייך ארעד מקור. כשהגענו לירושלים היינו לבד. כלומר אנחנו והעם המיוחד הזה שחי איתנו, הירושלמים. היא תמיד יפה, ירושלים, אבל קצת יותר כשהיא לובשת שמלה לבנה וקפואה. לפעמים, בגלל כל העוני, הקיטוב, פיגועי הטרקטורים, הולילנד, שועפט, וסכסוך מדמם, אנחנו שוכחים שירושלים היא גם חלות טריות במחנה יהודה, משפחות במתחם התחנה, שהיא גם יוסי בנאי, ויהורם גאון, ואלי אוחנה, שהיא חכם מימון של הגששים, שהיא חרדים שטליתם מתנופפת ברוח העזה בדרך לבית הכנסת וסוחרים ערבים שמזמינים אותך פנימה לכוך המזכרות שלהם בעיר העתיקה. שיש ירושלים אחרת. שיש הרבה ירושלים. אם מורידים את הטמפרטורות ומכסים בשלג במשך יומיים, אז הר הגעש הזה יכול להיות גם קרחון. כשפתיתי השלג נופלים הם נופלים על כולם.
הילדים קיבלו שלג בידיים ושמחה בלב, אשתי קיבלה גרביים, ואני חשבתי שם, כשזרקנו שלג בגן הוורדים, שהכול היה יכול להיות אחרת.
לכל הטורים של חיים של אבא