חיים של אבא: במזל תאומים

קשה קשה. מאוד מאוד קשה קשה. כל הכבוד להם. כל הכבוד להם. לאחרונה אני מוקף בתאומים, זה קצת משפיע, הכול כפול לי. לא מבין איך אפשר לתפקד ככה. לא מבין איך. אם הצורך הוא אבי ההמצאה, אז הכורח הוא אבי ההסתגלות. מדובר באנשים ביונים, סטיב אוסטינים כאלה שמגיע להם פרס ישראל במשהו, כנראה בהורות, על היכולת, ובכן, רק לחיות במציאות הזאת. התחושה של אלה שלא השתתפו במבצע 1+1 של הטבע, היא שתאומים זה צו גיוס למלחמת הישרדות, שאחרי שלוש שנים הופכת רק לשירות מילואים פעיל לכל החיים.

כי הכול פי שניים. ואז לחלק לשניים. חיים בתוך משוואה עם שני נעלמים, שלעולם לא יהיה לה פתרון נכון. ילדים הם הרבה דברים אבל לא מדע מדויק. אז תאומים זה פי שניים יותר קשה, יותר תובעני, יותר יקר. פי שניים יותר עצבים, יותר לוגיסטיקה, יותר דאגה. פי שניים יותר אינטנסיבי, יותר מורכב רגשית, יותר מעייף. לשכנים מעלינו יש תינוקת חמודה שמוציאה עכשיו שיניים, ונראה לי שעל הדרך גם מוציאה להורים שלה את החשק לעשות משהו שהוא לא לישון. ואני שוכב מתחתם בארבע לפנות בוקר, שומע אותה בוכה, וחושב שלכל אופציה רעה, יש אופציה רעה יותר, כי אצל הורים לתאומים מופע הרוק הזה היה מתחיל מוקדם יותר ונגמר מאוחר יותר, לילה לילה, ולך תישאר אחרי זה מספיק מרוכז לשים סוכר בקפה ולא מלח. אנשים עם תאומים נותנים לנו פי שניים פרופורציות לחיים.

הפי שניים הזה שלהם לא נותן מנוחה מהרגע הראשון. אפילו כשהילדים גורים בני יום, הנשים צריכות לייצר חלב מדי יום בכמות שגם תנובה הייתה מתגאה בה, והגברים, שבדרך כלל בשבועות הראשונים רק מדגמנים אבהות, נאלצים לעלות מיד על מדים. לא בעיה לזהות אותם, את ההורים לתאומים צעירים, אלה החסרי מנוחה שם בצד, שלא מפסיקים לזוז ופותחים שש פעמים בדקה את אותו כיס בתיק כדי לוודא שהמוצצים שם. מה פתאום OCD, הם פשוט אחראיים.

ופי שניים יותר יקר. כן, לא צריך להתיפייף, הילדים יקרים ללבנו, אבל גם לכיסנו. התרגיל מאוד פשוט. כפול בגדים ועוד כפול אוכל ועוד כפול חוגים ועוד כפול הדבר הזה שקנינו למרות שלא ממש צריך, שווה כפול במינוס. ולפעמים כפול טלפונים מהבנק. אה, ויש גם התאמות. אוטו גדול יותר, עגלה כפולה, אולי איזה שיפוצון בבית כדי להתאים אותו לדיירים החדשים. במדינת יוקר מחיה כמו שלנו, שבה מדד העוני נראה מה זה דומה לשכנים ממול, תאומים הם גם פי שניים חרדה כלכלית, כלומר קיומית.

ופי שניים יותר קושי רגשי. כי בקצה הלופ הלוגיסטי והעול הכלכלי יש פה בני אדם קטנים, שכל אחד הוא עולם ומלואו. שניים שהם אחד ועוד אחד, שצריכים להתמודד כל החיים עם ו"ו החיבור הזאת ביניהם. ויש את הדמיון הפיזי. לגדולה שלי יש חברות תאומות זהות שכבר שנים אני פונה אליהן רק בגוף שני. אה, גם צריך לאהוב את התאומים באותה מידה, לא ככה? אבל מי יכול לשלוט ברגשות כשאחד הוא ילד בכיין שיורק את האוכל וחולה כל יומיים, והשני משחק בשקט בפינה, גומר הכול מהצלחת ומחייך בכל פעם שמחייכים אליו. אז נכנסים לאיזו מערבולת רגשית, שפולטת אותך לאי של רגשות אשמה, כי הרי זה שלי וזה שלי ולא יפה להעדיף. רק מלחשוב על זה אני זקוק לשלוק אופטלגין.

ופי שניים יותר תובעני. יש לקטנצ'יק בגן שני זוגות תאומים, שבכל פעם שאני רואה את ההורים שלהם בא לי לצאת לחופש. אל תדברו איתם על הספר החדש של עמוס עוז, כי הדבר היחיד שהם קוראים כרגע זה את האותיות הקטנות על האקמולי אחרי שההוא הדביק את ההיא. היומיום שלהם הוא לופ אינסופי של תיאום לוגיסטי ארוך ומייגע, עם לו"ז רצחני שכל חריגה בו, אפילו בדקה, יוצרת אפקט פרפר הרסני. כל עזרה ממשפחה וחברים היא רק עוד אמצעי לשמור על שפיות.

צריך לתזמן אותם אוכלים יחד, ישנים יחד, קמים יחד, בריאים יחד, חולים יחד, וההורים תמיד מקפיצים מישהו, אוספים מישהו, אוכלים בעמידה, מדברים בעמידה, ישנים בעמידה, העיניים מתרוצצות פי שניים, המוח עובד כפול, הזמן שלהם קצר בחצי ויש להם זיפים קבועים על הלחיים. כן, גם לנשים, לפחות בתחושה הנפשית. או כפי שניסחה את זה חברה מימי הקולג', שהתברכה לאחרונה בשתי תאומות זהות, "אני בורחת לעבודה כדי לנשום".

ועד עכשיו אני מדבר פה על הורים שהתאומים הם הילדים הראשונים שלהם. יש מי שמצבם מורכב יותר בקאסטת חסרי החיים, ואלה הורים שמלבד התאומים יש להם עוד ילדים. הם מתמודדים עם המצב בשיטת בית קטן בערבה. כלומר הילדים הגדולים מטפלים בקטנים. אין להם ברירה אלא להשליט סדר ודיוק ברמה גרמנית, ומשמעת חמורה שלידה הרס"ר בבה"ד 1 הוא אחוק שמקדש את הכסת"ח.

אנחנו בצימר במושב חזון – יותר ירוק ויותר יפה מהמקום שאתם נמצאים בו עכשיו – דוחקים בשתי פצצות האנרגיה שלנו לצאת כבר לאוטו. בחוץ מחכים החברים שלנו גליה ורפי, מהאנשים הבלתי אפשריים שעם שתי בנות ועוד זוג תאומים הם תמיד מגיעים בזמן לכל מקום, מוכנים לכל תרחיש, ומחזיקים באוטו הכול, מכלי תפירה ועד ג'חנונים. הגדולות שלהם מטפלות בקטנים בשקט ובחדווה כאילו שלפו אותם מסרט דוקומנטרי על כת האמיש, בזמן שהגדולה והקטנצ'יק שלנו חיים במשחק סכום אפס. והם – רפי, גליה, וכל הארבעה – מחכים עכשיו לנו ולרק-שני-ילדים שלנו, שבדיוק התחילו לריב שוב. נו, יא אללה שלכם, שימו נעליים וצאו כבר.

אחרי כמה שנים, כשהתאומים גדלים, רוב ההורים ששורדים אומרים שזה גם פי שניים יותר כיף. פי שניים יותר שמח. ואני נוטה להאמין להם, למרות קלישאת הילדים-קטנים-צרות-קטנות-ילדים-גדולים-צרות-גדולות. ברדיו מתנגן 'חצבים פורחים' של תיסלם. פתאום נזכרתי שמתישהו באייטיז נולדה לדני בסן שלישייה. שלישייה! שלישייה!? די נו, בני אדם נורמליים לא יכולים להתמודד עם דבר כזה, רק חייזרים שמתהלכים בינינו והממשלות מכחישות את קיומם. כן דני בסן, אני עושה לך אאוטינג – אתה חייזר.