חיים של אבא: בין גן עדן לגיהינום

בדיוק ביציאה משמורת הבניאס הוא אמר משהו והיא קיללה אותו. הוא נעלב, ונתן לה מכה באף. היא פרצה בבכי. אולי מהכאב באף, אולי מהכאב באגו, כנראה משניהם. עכשיו היא כבר צרחה עליו והוא צעק בחזרה, היא רצתה להחזיר לו, אבל ידעה שאסור אז רק שחררה קללה שהכניסה אותנו להלם. אשתי הזדעזעה ואני התביישתי. בחוץ העולם צבוע צבעים עזים של ירוק והטבע מפיץ ריח מתוק, ובתוך המכונית שלנו עננים שחורים, ועשן של כעס מתאבך. רק לפני חצי שעה נראינו כמו פוסטר של משפחה מאושרת כשהצטלמנו על רקע המפל השוצף, והנה עכשיו אנחנו נראים כמו כאלה שאפילו משפחת זגורי הייתה מלשינה עליהם לשירותי הרווחה. לילדים יש יכולת להפוך ברגע אחד כל גן עדן לגיהינום.

היא הגדולה שרוצה להראות מי הבכורה והבכירה, הוא הקטן שנלחם בכל הכלים על מקומו בהיררכיה המשפחתית, ואנחנו אלה שמנסים, לא תמיד בהצלחה, לגדל ילדי פרחים שממלאים את הבית באהבה, שלום ואחווה, אבל לרוב חיים בתוך רצועת ביטחון שבה השקט העדין יכול להיות מופר בכל רגע.

נזפנו בה קשות, נזפנו בו קשות, והדרך בין קיבוץ שניר לקריית שמונה לוותה בדממה זועפת מצד ארבעתנו. מסביב נוף מרהיב אבל הוא שקוף כרגע, כי השאלות לא נותנות מנוחה: איך זה שמהבוקר הם יותר מדויקים מקול ישראל ומצליחים לריב בכל שעה עגולה? מדוע בין אחים הכול טעון כל כך? מה האשמה שלי ביחסים האלה? האם אצליח להוכיח לביטוח הלאומי שמגיעה לי קצבת נכות כי המאניה-דיפרסיה שאני מפתח בנסיעות משפחתיות היא בגללם?

עזבו אותי ממחקרים רפואיים ואל תבואו עם אנליזות פסיכולוגיות: אני קובע פה בלב סדוק שאין דבר שמצער יותר הורים מאשר ריב קשה בין הילדים. ונראה לי שגם ההפך.

עכשיו עמדו בפנינו שתי אפשרויות: או להיכנע לטרור, להכריז על סוף הטיול ולחתוך הביתה, או להמשיך לאטרקציה הבאה, שזה, האמת, סוג של פרס לטרור, כי אחרי התנהגות כזאת לא באמת מגיע להם ליהנות ממשהו. אחח, המלכודים האלה שמשגעים אותך על כביש 99. החלטנו שנלחמים בטרור, כלומר נותנים לו פרס, לא חשוב, נסענו לאגמון החולה.

לילדים יש משפט שיכול לגרום להורים להרצות מרצון על חשיבות השימוש באמצעי מניעה: אוף, לא בא לי. יש להם יכולת מופלאה להתבאס מבילוי עוד לפני שהחל, ולקטר בלי סוף על משהו שעדיין לא קרה, שזה מנוגד לכל מה שאנחנו חושבים על ילדים: אנשים קטנים שמחפשים הרפתקאות ורוצים לטרוף את העולם בכל רגע נתון.

בתור לקופה האווירה הייתה מתוחה והעצבים רופפים. הילד רצה מסע בעגלת מסתור, הילדה רצתה ללכת הביתה, ואנחנו רצינו מהם דקה אחת של שקט, כדי להחליט אם אנחנו הולכים על סיור מלא עם פוטנציאל להרוס לעוד 30 איש את ההשקעה בגלל ריב שלהם על המשקפות, או שעושים סיור רגלי זריז שבו הצעקות של הילדים יגרמו לעופות לנדוד מידית לאפריקה ולהחליט שם על נתיב חזרה חדש עוקף ארץ ישראל. החלטנו שנלחמים בטרור, כלומר נותנים לו פרס, לא חשוב, עלינו על העגלה.

כן, הטרקטור לא נסע מאה מטר והם כבר הספיקו לריב על המשקפת, ולזרוק אותי למחשבות על כך ש-30 קילומטר מפה ילדים סורים לא יודעים אם יראו מחר את הזריחה, ואלה פה, נאבקים בקולי-קולות על עכשיו-תורי בתוך גלויה ירוקה-כחולה של טבע מרהיב. פשטני, מביך ומטופש, אבל על מה כבר אפשר לחשוב כשיושבים על טרקטור בלב עמק החולה בין מאניה לדיפרסיה.

נסענו לתוך עומק השמורה ובבת אחת עברנו לאפריקה. סרט של נשיונל ג'יאוגרפיק שעתיים מהבית. נוטריות, מגלנים, ברווזים, קורמורנים, ובעיקר אלפי עגורים שיצרו שטיח אפור ומקרקר, ואז היממו אותנו עם מטסים מרהיבים. וזהו, כל הטבע הפראי הזה, עם הצבעים המופלאים והמראות המשכרים, גרם למעבר חד והפך את שתי החיות שלנו חזרה לבני אדם.

עזבו אותי ממחקרים רפואיים ואל תבואו עם אנליזות פסיכולוגיות: אני קובע פה בלב שלם שאין דבר שמשמח יותר הורים מאשר אהבה בין הילדים. פתאום שררה אחווה בין הגדולה לקטנצ'יק, שחלקו יפה את המשקפת, ידעו להעריך ביחד את היופי שממלא את עיניהם, השאירו לנו זיכרון יפה, והוכיחו שלילדים יש גם יכולת להפוך ברגע אחד כל גיהינום לגן עדן.