מה קרה גברת, על מה את מסתכלת? הכול בסדר, תמשיכי, אין מה לראות, הילדה בסדר גמור. זה לא פרקינסון ולא תסמונת טורט, היא פשוט הולכת קצת משונה בזמן האחרון. בעצם היא לא ממש הולכת, היא יותר מתקדמת בזיג-זג, משלבת צעדי רדיפה עם תנועות ראש, מבצעת תנועות חדות וטיקים, ובאופן כללי היא נראית כמו אחת שחיה בקליפ של מייקל ג'קסון ועדיין לא עבר לה.
המבוגרים המציאו לעצמם בלוטוס כדי שאף אחד לא יאשפז אותם כשהם צועקים ברחוב תוך כדי תנועות רחבות של הידיים ואיומים על הפקידה מהעירייה, הילדים פטורים מזה. ללכת איתה ברחוב זה כמו להשתתף במחזמר, וקצת קשה לנהל חיים נורמלים כשכל רגע היא עוצרת לשיר, או לרקוד, או לשיר ולרקוד, וכמובן שאבא תראה, ואבא תסתכל, ואני עומד כמו דני זוקו שמחכה שסנדי תגמור את הפזמון שלה כדי להיכנס עם הבית. כן, החיים שלי נוטפים גריז כרגע.
בסך הכול רשמנו אותה לחוג ריקוד כדי שהיא תוציא קצת אנרגיות ואנחנו נוכל לטעון בעתיד שעשינו הכול למענה, אבל עכשיו הילדה מכורה, והקריז שלה ממש דומה לריקוד היפ הופ.
היא הולכת לעוד חוגים. שחייה, תפירה, תיאטרון. כל מה שיכין אותה לקריירה של מולטי-טאלנט בפריים טיים שלכם, או לפחות יאפשר לשבת על שפת הבריכה ולתפור את בגד הים שנקרע לה בלי לעשות מזה דרמה.
אבל היא בשיגעון המוזיקה. חוג הריקוד מחרפן אותה, וגם קצת אותנו. כשהיא התחילה בחוג, שמענו חודש שלם איזה ראפר המכונה will.i.am מת.על.השמות.שלהם כי היא הייתה צריכה ללמוד את הריקוד לשיר Feeling myself, ואני כבר התחלתי Feeling myself כמו אחד שגר בדרום הברונקס ועומד עם הבראת'רס בשלג לצד חבית בוערת. החלטתי להבין איך קרה ששירים של כל מיני אפרו-מפחידים, שנראים כאילו ישבו עשר שנים בכלא סינג סינג ומשלבים בשירים כמה מילים באנגלית בין פאק לפאק, הפכו לירושלים של זהב שלה.
בניגוד לכל הפעמים שהקפצתי אותה ואת חברותיה לחוג והמשכתי הלאה, הפעם נשארתי. כן, גם כי היה תורי להחזיר אותן, אבל רציתי לבדוק מקרוב מה קורה שם בחוג לריקוד, שגורם לי להרגיש כמו ד"ר קליף הקסטבל, וכל מי שחושב לעשות הקבלה ביני לבין ביל קוסבי מסתכן בתביעה.
נכנסנו. בית ספר גדול, מסדרונות ארוכים, די חשוך, ובקצה, עיגול של אור. הדלת נפתחת ואני נשאב לסדרה "תהילה". קיר מחופה במראות, פרקט בוהק, מערכת סאונד עוצמתית, סוג של אסקפיזם מעולם הג'בהת א-נוסרה שיש בחוץ, ובעיקר הרגשה כללית של כיף. כלומר פאן. כי בריקוד מדברים היבריש. "ווייב, תדחפו ידיים, כיפוף, גב ישר, וייב, ופייב, סיקס, סבן, אייט", פוקדת המדריכה א?ל?י??יה, שנראית כאילו יצאה הרגע מרוקדים עם כוכבים ועצרה להסביר משהו לפני שתמשיך למולאן רוז'. הבטתי בה מהופנט, ממש כמו יתר הבנות.
א?ל?י??יה נעה בתנועות חתוליות, ירדה לפיסוק רחב ואז היא עלתה בבת אחת למעלה, וסגרה את ההדגמה עם עוד כמה אלמנטים שגרמו לי להבין שלא סיפרו לי את כל האמת על יכולות הגוף האנושי. 20 בנות ישבו מולה ותלו בה עיניים מעריצות. המוזיקה הופעלה ופתאום, כמו ב"חומה", הילדות האלה, שיכולות להחריב עיר רק עם הפטפטת האינסופית שלהן, ביצעו כל מה שהיא הורתה להן כמו רובוטיות, כולל התרגיל ההוא בו האף מגיע לגב התחתון או משהו כזה, אלמנט שיכול לסדר לאנשים מגיל מסוים חדר באסותא לכל החיים.
והמדריכה לא מרימה קול, וכשהיא מעירה הן מקשיבות, והיא אומרת כל דבר פעם אחת, ואז הילדה שלי זאת שלעולם שוכחת מה נתנו לשיעורי בית, והאופן שבו היא מקשיבה לי מזכיר לי תמיד פקידה בביטוח לאומי רקדה שתי דקות רצופות וזכרה כל תנועה מה-700 שיצרו את הריקוד, שמבחינתי אפשר לקרוא לו "מחול הזיכרון הסלקטיבי".
וכולן כל כך משתדלות, רוצות לרצות אותה, מנסות להיות בשורה הראשונה, לצדה. מה שהזכיר לי שהילדה התאמנה כמו מטורפת, רק כדי שהיא תוכל לעלות מהר לרמת מתקדמים ולבצע במופע הסיום את Feeling myself. כשמשהו תופס אותה, יש לה דרייב אדיר, רק שהדברים שאני מבקש ממנה לשנן חילוק ארוך/קצר, לסדר את החדר, להיות אחראZZZZZ פחות מעניינים אותה. התחשק לי להציע לא?ל?י??יה לבוא לעבוד אצלנו בבית כהורה מסייע בריטיינר חודשי.
ככה זה עם ילדים הם יעשו לנו את המוות ויגרמו לנו לבקש כל דבר עשרים פעם, אבל מול סמכות מבוגרת אחרת, בעיקר כזאת שההורים משלמים לה כסף, הם הופכים לממושמעים, לחדורי מטרה, לכאלה שפתוחים ללמוד ולא עושים עניין מכל דבר. בקיצור, לכל מה שחלמנו שיהיו כשהקמנו משפחה, מינוס הג'יפ, הווילה וחופשת הסקי השנתית. וזה קצת מרגיז. לא חופשת הסקי, אנחנו מודעים לקאסטה שלנו, אלא המידיות שבה הבנות מתלהבות ממבוגרות אחרות מורות, מדריכות, אליאנה תדהר בזמן שאנחנו אלה שמקדישים את חיינו למען חייהן.
השיעור הסתיים. כל הבנות הקיפו את המדריכה ונפרדו בהתרגשות, כי בכל זאת, הן הולכות לחוות שלושה ימים בלעדיה. אין מה לעשות. אנחנו נמשיך להתגייס למען הילדה המכורה, והיא תמשיך לשרת כחיילת בצבא הא?ל?י??יה.