אשתי חגגה יום הולדת. בטוטאל זה לקח קצת יותר מיום, אולי חודש, אבל מי סופר. רוב הגברים לחוצים מסיטואציה כזאת, שוברים את הראש ואת החסכונות כדי למצוא מתנה או להפתיע, אבל אני פטור מזה. כמובן שקניתי לה משהו סמלי עם פתק החלפה, גם אני רוצה לחיות, אבל את כל הקונספט היא הפיקה. אשתי שייכת לזן מיוחד של נשים עצמאיות שעושות הכול בעצמן. היא סומכת עליי, ברור, אבל פשוט סומכת יותר על עצמה. אני לא בורח מאחריות, ההפך, אבל זאת הדרך הכי נכונה לוודא שהכול ייעשה בדיוק כמו שהיא אוהבת.
אז היא החליטה לפרגן לעצמה, ולארגן אירוע שיהלום את בין-20-ל-60 שנות הולדתה, אני לא מסתכן כאן בחשיפת גילה המדויק עכשיו, והזמינה 150 חברים קרובים-קרובים באמת, היא מנהלת איתם קשר יומיומי, יש לי פירוט שיחות שזה בערך 140 חברים יותר ממה שמחזיק בן אדם נורמטיבי. כן, אשתי היא כזאת שיושבת ליד מישהי באוטובוס ותוך חצי שנה הופכת אותה לפרטנרית הקבועה של טיולי השבת או משהו כזה. ויש לה מאות כאלה. ואיש לא נוטש את מועדון החברים שלה, רק מצטרפים.
אין לי את הנתונים המלאים לפניי, אבל בואו נגיד שרוב האנשים מעל גיל 35 מעדיפים להרים כוסית במסעדה נחשבת עם עוד שני זוגות, לקטר על המצב, להחמיא לשף הנחשב, ואחר כך להשלים קלוריות בבית עם רבע לחם וחומוס מול מקרר פתוח. אשתי החליטה לעשות מסיבה. מסיבת אייטיז.
אני יודע לחיות את החיים, ואשתי יודעת לחגוג אותם. מבחינתי "בוקר טוב ארז, שיהיה לך הרבה מזל טוב, ראית את המפתחות? אני כבר מאחרת", זאת מסיבת יום הולדת לגיטימית, ואני מסתפק בזה, אבל מבחינתה צריך לציין אירועים כאלה אני מדייק: יום ההולדת שלה בקצת יותר חגיגיות. אמנם המציאות המדכאת של ימינו גורמת לשנות ה-80 עשור מלא בלבנון, שמיר, מלחמה קרה וכריות בכתפיים להיראות כמו תור הזהב של חיינו, אבל בתור שותף שקט היו לי לא מעט סיבות לפקפק בהצלחת המיזם. בכל זאת, יש פה כמה משתנים בעייתיים.
150 החברים הקרובים-קרובים גרים בתוך טווח הטילים של נסראללה, כלומר באים מכל רחבי הארץ באמת, אני שומר את הקבלות של הדלק ככה שמבחינתם מדובר בתהליך שמתחיל בוויתור על משכורת לטובת בייבי-סיטר, נסיעה של שעה, חיפושי חניה שעלולים להיות מבוא לזריחה רומנטית, וניסיון להיזכר איך רוקדים כשהבטן עדיין מעכלת את ארוחת שישי. וכל זה בטווח גילאים של 35-45, אז מי יבוא? ובכן, כולם.
מסתבר שלאשתי יש עם משלה. והוא עם שבא בזמן, עם המון מצב רוח טוב. גם הילדים שלנו היו בעננים. הם הרי לא יחמיצו שום סיבה למסיבה, בטח לא של אימא שלהם, בטח לא אחרי שהיא שוטפת להם את המוח עם דפש מוד מגיל אפס. אז הם חרכו את הרחבה, לפחות בהתחלה, עד שחתכו למסיבת בני דודים אצל סבא-סבתא. הילד רקד כמו ג'ון טרבולטה, הילדה יישמה את כל מה שהיא לומדת בחוג לריקוד, ואני באמצע, מניף אותו באוויר, מסובב אותה, אומר שלום לחבר ההוא, מחבק את החברה ההיא, מתרגש לראות את ההם, ונהנה מזה שכולם נהנים.
מסתבר שלאנשים קל יותר לחזור להיות ילדים, כשהילדים שלהם לא בסביבה. כל מיני כאלה שביום-יום בקושי מצליחים לזוז כי דבוקים להם לרגל שניים-שלושה זאטוטים, דפקו קפיצות בפזמון של fame כאילו הם לירוי מהסדרה. אנשים רקדו לצילי א-הא והסמית'ס כאילו אין מחר בית ספר.
השירים של סימפל מיינדס וטירס פור פירס הזכירו לי איזה כיף היו החיים פעם, כשהדבר הכי מבאס שיכול לקרות הוא שהווקמן יחרבש את הסליל של הקסטה, אבל שיא הערב היה דווקא כשהדי-ג'ייאית החביבה טל קפצה 30 שנה קדימה לכמה דקות, והשמיעה בריטני ספירס וטיילור סוויפט. הרחבה הייתה מלאה, ותנועות השפתיים הסגירו שאמנם ניו אורדר, וקיור, ואפלוליות עגומה ומודעת לעצמה, אבל הפלייליסט של הילדים שולטטתת! ועוד איך. כי אם אתה הורה, אתה לא יכול לחמוק מזה. כן, תמיד יהיה לנו את פיטר מרפי ואת הפוסטר המקופל של סמנתה פוקס בתוך ספר המחזור של כיתה ח', אבל כשהבת שלך טוחנת לך את המוח כל יום עם "שנדליר" של סיה מה מי? נו, שימו את המחט על יוטיוב, תקשיבו ותגידו 'אהה, זאת זאתי' המנעד המוזיקלי מתרחב גם אם אתה לא רוצה, ופתאום אתה מרגיש מה-זה מעודכן ברחבת הריקודים.
אנשים הציגו את כל רפרטואר הריקודים מהאייטיז מעגל, גיטרות אוויר, ו..זהו בעצם על הרחבה, ומסביב כבר התחיל להיות מטושטש, כי הרי את המסיבות הטובות ביותר לא זוכרים, אבל אז בסביבות חצות וחצי החלה נהירה החוצה. מהה, כבר זזיםם? כןןן, אנחנו צריכים לשחרררר את הבייבי סיטררר. והנה עוד חברים באים להגיד תודה ושלום. זהווו? תישארווו עודדד קצתת, לאןןן אתםם ממההריםםם? יש לנו שעה נסיעה, הם מזכירים לי. בסביבות אחת לפנות בוקר נשארנו עם מיטיבי הלכת של האייטיז ודייויד בואי באוזניים.
בחלומנו חזרנו לבית הספר התיכון, וזאת כן הייתה המסיבה שלנו, וזמננו דווקא לא עבר. עדיין. כן, ככה זה, יש לנו כוח ברגליים, אבל קצת פחות מפעם, וכולנו עדיין אוהבים לרקוד, לשתות ולבלות, אבל גם שעתיים זה יפה, ובגיל מסוים אנחנו ממצים מהר יותר, כי יש נסיעה, ואנחנו לא בני 20, ובבית מחכים ילדים שמזכירים לנו שהחיים חזקים מכל דוראן דוראן. אבל ללילה אחד, במועדון אחד, נטול ילדים, אשתי החזירה 150 איש אל מופע שנות ה-80. איך היינו אומרים פעם: פייר? היה מגניב.