כבר הרבה זמן שהילד חולה באחת המחלות הכי נפלאות בעולם. אין לה תרופה, לומדים לחיות איתה, רוצים לחיות איתה, ולפעמים הזמן מקהה מעט את הכאב והעונג שהיא גורמת, אבל אף פעם לא מרפא באמת. והוא נדבק בה. ממני. אני נשאתי את הנגיף הזה כל חיי, והעברתי לו אותו ועכשיו שנינו חולים, אבל מצבו של הקטנצ'יק קשה יותר, כי הוא רק בשלב ההתחלתי של המחלה. הוא חולה כדורגל.
נו אבא, הוא צועק לי אחרי שכבר עבר בשערי הברזל, אני בא, עניתי תוך כדי שסובבתי את הגלגלת, חכה רגע, צעקתי, אבל הוא כבר רץ במעלה המדרגות. חכה, צעקתי שוב, רציתי כל כך לצלם את הבעת פניו בפעם הראשונה, את הפנים המשתאות נוכח הגודל העצום, האור הבוהק, המון האדם, הרעש, הריחות. רציתי לצלם אותו כדי שתהיה לו מזכרת מהרגע שבו חטף את הכוויה. כי זה מה שילדים מקבלים כשהם עולים במדרגות ונחשפים לאצטדיון כדורגל בפעם הראשונה בחייהם. את הכוויה הזאת לא רואים בשום מקום, היא בלב.
פספסתי, לא הספקתי לצלם. הוא רץ לטריבונה. זה חלק מתסמיני המחלה. הוא כבר רוצה להיות חלק מזה, ואין לו סבלנות לחכות. אם יש משהו שגברים אוהבים חוץ מלשחק, זה לראות משחק. לכן הם המציאו את הספורט. ואם יש מהות לספורט זו הציפייה. הציפייה למשחק, לגול, לניצחון, לשריקת הסיום, למשחק הבא. והוא מתקרב לגיל שש, הגיל שבו אפשר להתחיל.
האמת שהוא התחיל מזמן. כבר יותר משנה שהוא מדקלם שמות של שחקנים וקבוצות, משחק בפיפ"א, מחלק את העולם לרונאלדו ומסי, אדידס ונייקי, מסתובב בגן עם מגיני עצם למרות שאין שום חשש שמישהו ירד לו לגליץ' בפינת הקוביות, נרדם עם הגביע שקיבל בחוג הכדורגל, ובעיקר משגע אותי, נו, תיקח אותי למשחק, נו. נו, אבא, מתי אני אהיה במשחק, נו, תיקח. נכון שלא נעים לקרוא את זה כל כך הרבה פעמים? יופי, עכשיו תדמיינו שאני שומע את זה בערך 15 פעמים ביום כפול 365 ימים בשנה, וההרגשה היא שזה הרבה יותר מ-5,475, תאמינו לי.
אז לקחתי אותו למקדש הכדורגל של ישראל: אצטדיון בלומפילד. גם אם יבנו פה עוד עשרים סמי עופרים נוצצים, בלומפילד תמיד יהיה סלע קיומנו, אבן השתייה. ניסיתי לדחות את הרגע הזה כמה שיותר, כי אמנם הילד חולה כדורגל, אבל גם הכדורגל שלנו חולה, ובמחלות שעדיף לא להידבק בהן. באלימות. בגזענות. בשנאה. הוא לא נותן הרבה סיבות לאהוב אותו בזמן האחרון.
הגענו לבלומפילד יום אחרי שאוהדי בני יהודה צעקו "מוות לערבים" לעבר שחקני בני לוד, ויום לפני שכמה אוהדי בית"ר שברו את תאי השירותים באצטדיון בסכנין, במשחק שההיערכות אליו הייתה מדוקדקת יותר מההיערכות למלחמת לבנון השנייה. לפני אותו משחק עיתונאי מערוץ 10 הוכה על ידי חברי "לה פמיליה" המשפחה הכי מחליאה בישראל לאחר שגילו כי הוא מקליט אותם בסתר שרים שירים גזעניים ומחרוזות אהבה ליגאל עמיר. הכדורגל שלנו בעיקר משקף היטב את החברה האלימה והמקוטבת שהיא אנחנו. חברה שכל הגבולות בה כבר מזמן היטשטשו או נעלמו. אם תרצו, אוהד שיורד לדשא ותוקף שחקן כמשל.
ברור שהרוב הם לא כאלה וזה רק המיעוט שגורם לכך, אבל ממתי הרוב קובע פה משהו. ואני לוקח את הבן שלי לתוך הדבר הזה, יותר נכון הוא גורר אותי חזרה פנימה. הוא בגיל שבו המשחק נראה לו גדול מהחיים ואני בגיל שהמשחק נראה לי כמו שיקוף של החיים.
בדרך כלל אבות מעבירים לילדיהם בירושה את הקבוצה שלהם, אבל הפועל פתח תקווה זה לא משהו שאתם רוצים לגדול איתו, כך שהעדפתי לשמור על ריחוק ולתת לילד לטעות בעצמו. שיחיה עם הבחירות שלו. הוא התאהב בהפועל תל אביב.
הפור נפל על המשחק נגד הפועל באר שבע. קניתי אב-ובנו לשער 7. נפרדתי מ-150 שקל. במחיר כזה, ובמדינה שבה השכר החציוני נמוך מ-6,000 שקל בחודש, כדורגל לא יכול להיחשב לספורט עממי.
דקה 5: נכנסנו ליציע, כולם עומדים. לא מתאים. רצנו לשער שש.
דקה 10: התמקמנו. הילד מביט סביב. שותק. מנסה לעכל את המראות.
דקה 8: אני מסביר לו למה באר שבע בכחול, איפה ורמוט, מי הקפטן של הפועל תל אביב, הנה ברדה עם הכדור, הנה בוזגלו עם הכדור. הוא מהופנט מכדי לזכור משהו.
דקה 11: השוער של באר שבע בועט כדור שמגיע עד החצי והילד משחרר וואו ראשון.
דקה 15: עיכל מספיק. עכשיו הוא רוצה לעכל משהו אחר. אבא, תקנה לי בייגלה. נפרד מעשרה שקלים, ובלב מקווה שלא יבקש גם טרופית אחרת אצטרך לעשות מגבית מהאוהדים שסביבנו.
דקה 30: הוא פותח מסטיק ומחפש פח כדי לזרוק לתוכו את העטיפה. הוא עדיין בעולם ההוא. תביא, אשים בתיק.
דקה 34: גול להפועל תל אביב. הקהל באקסטזה, הילד בהלם קל.
דקה 35: אבא, לא מראים את הגול? פה אין הילוכים חוזרים, רק בטלוויזיה. פה אנחנו חלק מהמשחק. הוא קצת מתבאס.
דקה 38: אם יש ריח לכדורגל זה ריח של עשן סיגריות וגרעינים שחורים. פתאום אני שם לב שלא מעשנים ביציעים. מסתבר שיש חוקים שעדיין מקיימים פה.
דקה 40: אני זורק את הקליפות לרצפה, הילד מביט בי המום. אני מגמגם משהו כמו מחר ינקו. הוא מפצח וזורק לרצפה.
דקה 46: המחצית השנייה נפתחת. עכשיו דני עמוס, השוער של הפועל תל אביב, נמצא בצד שלנו. אבא, אני מכיר אותו מהטלוויזיה, הוא אומר לי בהתרגשות.
דקה 58: הפועל תל אביב עולה ל-0:2 והילד עולה על הכיסאות.
דקה 60: מסביב שרים "עד המוות הפועל" לפי חלומות של רוחמה רז, ו"שישרפו הצהובים", אני מקפיד לדבר איתו בלי הפסקה כדי שישמע בעיקר אותי.
דקה 65: הוא רוצה להוריד חולצה כמו כמה אוהדים בשער 5. אני בולם אותו בגופי.
דקה 70: בוזגלו מצמק לבאר שבע. גול יפה. כולם בלחץ.
דקה 77: בוזגלו משווה לבאר שבע. גול אדיר. כולם מקללים. הוא מביט במבוגרים מסביבנו, שעד לפני כמה דקות היו דודים נחמדים ועכשיו הזעם בוער להם בעיניים.
דקה 78: בחור שיושב מתחתינו מתחיל לדפוק על הכיסא בכעס, יורד כמה מדרגות ומקלל את השוער. הילד גם רוצה. כיסאות נועדו לישיבה, אני אומר לו, והוא מתיישב.
דקה 79: הילד צועק "בוזגלו, יא מניאק". עכשיו אני בהלם. לא לקלל, אני אומר לו, בוזגלו שחקן טוב ובחור טוב, אתה צריך לעודד את הקבוצה שלך ולא לשנוא את הקבוצה היריבה. המממם, אני כבר לא יודע מי תמים יותר מבין שנינו.
דקה 90: פנדל להפועל. ורמוט מבקיע את שער הניצחון, הילד מניף אגרוף בשמחה ושר כמו סולן במקהלת הצבא האדום.
הילד עבר טרנספורמציה תוך כדי משחק. אצטדיון הוא המקום בו אתה פושט תרבות אחת ולובש תרבות אחרת, אך גם זו וגם זו חלקים של תרבות המקום. מבחינתי התרבות פה היא של מדינה בהפרעה, הכול שוקע והכדורגל איתו. מבחינתו הכול פה זורח והכדורגל הוא השמש העולה. אם יש תקווה למקום הזה.
היה משחק אדיר. לא יכולתי לבקש טבילת אש טובה יותר עבורו. משחק ראשון בחיים, שיזכור כנראה כל החיים. חווית אב-ובנו מושלמת. פתאום, אחרי שנים, גם לי גירד לרגע באזור ההוא של הכוויה.
ביציאה מבלומפילד לדת הכדורגל היה מאמין אדוק נוסף.