מסע אל ארץ האבולה

כפפות גומי, מגפיים עד גובה הברכיים, מסכת פה ואף, ארבעה בקבוקי אלכוהול לחיטוי וכמות מסחרית של מטליות לחות קוטלות חיידקים. כן, ארזתי לבד. זו לא הנסיעה הראשונה שלי במסגרת "עובדה", אבל אף פעם לא הגעתי לנתב"ג עם מזוודה כזו. מצד שני, אף פעם גם לא הייתי קודם בסיירה לאון בעיצומה של התפרצות אבולה.

לא פשוט להגיע לסיירה לאון, לא פשוט להיות בה ולא פשוט לצאת ממנה. הטיסה עליה עלינו הצלם איתן חתוכה ואני, היא אחת הבודדות שעוד מגיעות למדינה האפריקנית הנחשלת, אחרי שכמעט כל חברות התעופה עצרו את טיסותיהן אליה ואל ליבריה וגינאה, שתי המדינות הנוספות שבהן משתוללת המגיפה. שלוש מדינות בהסגר כמעט מוחלט, לנוכח מה שארגון הבריאות העולמי הגדיר כ"מצב החירום הבריאותי החמור והמסוכן ביותר של העת המודרנית".

מבין שלוש המדינות הנגועות, בסיירה לאון מתפשטת כיום המחלה בקצב המהיר ביותר. והכי מהר היא מתפשטת בעיר הבירה פריטאון, לשם המטוס שלי עושה את דרכו עכשיו. כדי להגיע אל העיר משדה התעופה צריך לחצות נהר בעזרת סירה. כשעלינו עליה כבר ירד הלילה, ובחשיכה המוחלטת נראו רק אורות העיר מנצנצים מרחוק, לא מרמזים דבר על המגיפה המשתוללת בה.

בבוקר פריטאון מתעוררת לאט. במבט ראשון היא נראית כמו כל עיר אפריקנית ענייה. גיבוב של מבני בטון עם שכונות פחונים צפופות ועלובות. ואז, בהדרגה, מבחינה העין בדליי הכלור המוצבים בפתח כל בית עסק, ובאנשים השוטפים בהם את ידיהם לפני הכניסה; במדידות החום הקפדניות; ובשלטי הרחוב עם הסיסמה Kill Ebola before Ebola kills you. סיסמה טובה רק איך לעזאזל עושים את זה.

לפני שהגענו לכאן הסבירו לנו בדיוק מה לעשות כדי להישאר בחיים: לא לאכול בשר, כי אי אפשר לדעת איזו חיה היתה נגועה במחלה, לא לגעת באיש, אפילו לא לחיצת יד, לא לגעת בדבר אם אפשר. אה, כן, וכדאי מאוד להקפיד ללבוש בגדים ארוכים, שיגנו גם הם על העור החשוף ממגע אקראי עם נוזל גוף נגוע. מי שנתן את העצה האחרונה אולי מבין משהו על אבולה, אבל לא מבין דבר על סיירה לאון. נסו אתם לשרוד יום אחד בפריטאון, בחום של יותר מ-30 מעלות עם לחות של 90%, בחולצה ארוכה. תוך כמה שעות השלכנו את חיינו מנגד ועברנו לחולצות קצרות.

עד השנה לא סבלה סיירה לאון מעולם ממגפת האבולה אבל סבלה כמעט מכל חולי אחר ביבשת: מלחמת אזרחים עקובה מדם, שחיתות שלטונית נרחבת וניצול ציני בידי חברות מערביות המוצצות את לשד אוצרות הטבע שלה, בהם יהלומי הדם המפורסמים. מוכה, ענייה ומרוששת סיירה לאון לא יכולה להרשות לעצמה מערכת בריאות נורמלית. וכשהאבולה התפרצה היא מצאה שם רק שני רופאים על כל 100 אלף בני אדם (לעומת 334 בישראל, למשל).

את מקום בתי החולים הקורסים תפסו ארגוני סיוע בינלאומיים עם מתנדבים מערביים המטפלים בחולים ומכשירים צוותים מקומיים שעובדים לצידם. אלה הלוחמים שנמצאים בחזית המגיפה, ולעיתים קרובות נדבקים בעצמם במחלה ומתים ממנה. כמה אומץ צריך בשביל לעשות את השליחות הזו, לשחק עם האבולה רולטה רוסית יום אחרי יום אחרי יום.
כשתכננו את הצילומים, ידענו שנרצה להגיע קרוב ככל שאפשר לחולי האבולה עצמם. מצד שני, שמענו דיווחים על עיתונאים זרים שנדבקו לאחר שביקרו במרכזי הבידוד שבהם מוחזקים החולים. שמענו והחלטנו לנסוע לאחד המרכזים באזור פריטאון, מרכז של ארגון סיוע איטלקי עם השם ההולם "Emergency".

היתה כבר שעת צהריים כשהגענו אל מה שנראה כמו בסיס צבאי עם כמה אוהלים גדולים שגדר גומי אדומה חוצצת ביניהם. בלב האזור האדום, ידענו, נמצא מתחם הבידוד של החולים. אפשר היה לזהות את המקום בקלות לפי שני העובדים שבדיוק פינו גופה מאחד האוהלים. ריטואל כמעט יומיומי שכרוך בחיטוי המת בכלור ואז הכנסתו לתוך שק אטום, העמסתו על אלונקה והעברתו לרכב מקרטע הנכנס משער צדדי. רכב המתים המאולתר הזה עובר כל יום בין מרכזי הבידוד השונים ואוסף אחד אחד את קורבנות הלילה האחרון. פעם אחר פעם סוגרים העובדים בדממה את תא המטען שלו, ואז מחטאים בכלור את הרכב עצמו ובעיקר את גלגליו, שלא יישא אתו את הווירוס החוצה, אל העיר.

רכב הגופות עוד לא יצא וכבר נכנס למרכז הבידוד רכב אחר ובתוכו חולה חדשה שמבקשת לתפוס את המיטה שזה עתה התפנתה. יש רק 22 מיטות במרכז, והמון חולים שמחכים שם בחוץ. פעמים רבות מביא המחסור הזה במיטות לטרגדיות נוראות כאשר בני משפחה אחת נדבקים במחלה אבל מופרדים זה מזה כי רק לחלק מהם יש מקום. וההבדל בין חולה שמקבל אינפוזיה בפנים לבין חולה שמופקר לגורלו מחוץ לאזור האדום הוא לא פעם הבדל בין חיים למוות.

החולה שירדה הרגע מהאמבולנס המאולתר בקושי עומדת. מישהו בברדס עוזר לה להגיע לאוהל המיון, שם מנסים הרופאים להעריך אם באמת נדבקה באבולה. בשלביה הראשונים האבולה מזכירה מאוד מחלות אחרות, משפעת ועד מלריה, אבל במקרה הזה עיניה האדומות של האישה מדליקות את כל נורות האזהרה. באוהל המעבדה לוקחים ממנה עכשיו דגימת דם לאימות האבחנה. עד לפני כמה חודשים לא היה בסיירה לאון ציוד מעבדה כמו שיש באוהל הפשוט הזה. דבר כאן אינו מובן מאליו.

חולה שבדמו מתגלה הנגיף מוכנס מיד לבידוד באזור האדום. לכל אחד מהחולים כאן, במעגל הפנימי ביותר של המחנה, סיפור אישי קורע לב. חלקם הגיעו אחרי שאיבדו בן משפחה קרוב, חלקם טיפלו בחבר קרוב וכך נדבקו בעצמם, וישנם גם הילדים. חסרי אונים, לעיתים קטנים מכדי להבין את מה שעובר עליהם. באין תרופה, הטיפול היחיד הניתן לחולים הוא טיפול תומך הכולל עירויי נוזלים, מלחים וויטמינים. אחוזי התמותה נותרים גבוהים - 70%. שבעה מכל עשרה אנשים שיכנסו לבידוד יצאו מכאן ברכב הגופות.

הכניסה למתחם הבידוד מותרת רק בלבוש מגן מיוחד המזכיר חליפת אסטרונאוטים. בעולם של אייקונים, החליפה הזו היא אייקון ההתפרצות. אבל כשרואים אחת כזו מקרוב, ובייחוד כשלובשים אותה בעצמך, מבינים שבניגוד לסרטי האסונות, כאן מדובר בחליפות פשוטות, מסורבלות ולוהטות. גם בחליפות האלה יש מחסור, ולעיתים נאלצים עובדי המחנה להשתמש בחליפות עם קרעים, שאותם הם מטליאים עם מסקינג טייפ.

הטמפרטורה בתוך החליפה, כמו שלמדתי על בשרי, יכולה לטפס בקלות ל-40 מעלות. ההזעה בפנים עלולה להביא לעילפון, ולכן אסור ללבוש אותה יותר משעה. יש כמובן חליפות משוכללות יותר, עם מערכת אוורור פנימית, אבל את אלה, מתלונן אחד הרופאים שאתו דיברתי, המערב שומר לעצמו ולא רוצה לבזבז על חולי אבולה באפריקה.

כשיוצאים מהאזור האדום הדבר היחיד שאתה רוצה זה לקרוע את החליפה מעל הגוף ולפשוט אותה כמה שיותר מהר. טעות פטאלית. זה השלב שבו נדבקים רבים מאנשי צוותי הרפואה בעצמם במחלה. כל טעות בהסרת החליפה, ולו הקטנה ביותר, עלולה להביא למגע של העור עם הנוזלים הנגועים שהצטברו עליה במהלך הטיפול, ולגרום להדבקה. לאט לאט עוזרים העובדים אחד לשני לפשוט את החליפה, לפי פרוטוקול מדוקדק שפותח במיוחד לשם כך. הטקס הזה כולו אורך כחצי שעה ומתחיל בהתזת כלור על החליפה.

משום מה, מאז שחזרתי מסיירה לאון כל הזמן שואלים אותי שתי שאלות: אם יש לי חום, ואם מצאתי שם תקווה. תקווה בסיירה לאון, שאלה בעייתית. אז נכון, יש מעטים, בעיקר צעירים וחסונים, שמצליחים לשרוד את האבולה. אבל גם אז קשה להם למחות את אות הקין שמותירה המחלה ולחזור לחיים. מריאמה הבריאה לא מזמן מהמחלה. פגשנו אותה בצריף שבו היא מגדלת לבד את שלושת ילדיה. כשחלתה, נטש אותה בעלה, וגם עכשיו הוא חושש לשוב הביתה מאימת הנגיף. למרות שמי שנדבק והחלים מחוסן מהמחלה לכמה שנים טובות, גם השכנים של מריאמה ממשיכים לשמור ממנה מרחק. לפני המחלה עבדה ככובסת, אבל עכשיו אף אחד לא רוצה לשכור את שירותיה. אלפי חולים לשעבר במצבה יוצאים מהבידוד מגלים שהפכו בן לילה לחסרי כול ואין מי שיושיט להם יד. תקווה? בסיירה לאון? זה ייקח קצת זמן, חוששני.

נציג מד"א בנתב"ג מדד לנו חום כשנחתנו בארץ. 36.6, למודאגים. ועדיין, למרות שהקפדנו על כל נהלי ההיגיינה, ולמרות שעור הידיים שלי עדיין לא התאושש מהמפגש עם הכלור המחטא, עדיין דבקה בי ובכל מי שידע על הנסיעה הזו חרדת ההידבקות. הווירוס, הקפידו להזכיר לי שוב ושוב, עלול להתפרץ בתוך תקופה של עד 21 יום. מכיוון שב-90% מהמקרים תוקף הווירוס במהלך השבוע הראשון להידבקות, כמעט ולא יצאתי במהלכו מהבית והקפדתי למדוד חום פעמיים ביום, בשלושה מדי חום שונים. הפעם לא קפצתי להורים. לא רציתי לסכן אותם. את החברים לא יכולתי לסכן גם לו רציתי. הם התאדו ביוזמתם. אתמול עברו בדיוק שלושה שבועות מאז שחזרתי. אני בריא. אבל לאן אתם בורחים?

המסע של ניר בסיירה ליאון ישודר בתכנית עובדה ביום שני הקרוב בשעה 21:00 בקשת