זה התחיל לפני כמה חודשים עם טפטוף של מחמאות, המשיך לאחרונה במטר של הערכה ועכשיו זה כבר שיטפון של הערצה. זהו, הגעתי לשיא. אני בטופ, אל תעצרו את האבהות, אני לא רוצה לרדת. הגעתי לפרק הזמן הפלאי בו אני האב, הוא הבן ורוח הקודש שורה בינינו. בלי כל מיני תסביכי אדיפוס שמדיפוס. הילד מתלהב מגיבורי-על וממני באותה מידה, וטוב לי ככה, אין לי שום כוונה לדבר איתו על העניין הזה.
מכירים את זה שהילדים בשלב בו לאבא יש סולם והוא מגיע כמעט עד השמיים, ואבא הוא הטוב מכולם ואבא הוא הכי בעולם? יפה, אני שם. מבחינתו, אני כרגע ה-גבר להיות איתו. הוא בשנות קו התפר, בהן ילדים מסוגלים להתפעל מכך שאנחנו מסדרים את הכיסא של האופניים בעזרת מכשיר משונה בשם מפתח שבדי, אבל הם עדיין לא מסוגלים להבין שזאת משימה פשוטה מאין כמותה, כך שנוצרת לנו תדמית מאוד מחמיאה. הילד בוחן את המצב באופן בינארי: הכיסא היה לא נוח, אבא סידר; קיבלתי לגו מאה חלקים, אבא חיבר; הייתה סתימה בכיור, אבא תיקן. המסקנה שלו ברורה ובלתי ניתנת לערעור: אבא יכול לעשות הכול. ומכאן: אני רוצה להיות כמו אבא.
אני יודע, זה זמני, אבל בינתיים אני משתדל ליהנות מכל רגע. האמת, התמכרתי לתחושה. איך אפשר שלא? הוא כרגע האדם היחיד בעולם שרץ אליי ומחבק אותי בכל פעם שהוא רואה אותי. אני הראשון שהוא רוצה לשחק איתו, אני כרגע האיש שהכי מצחיק אותו, אני היחיד שהוא שמח לשבת איתו על קערת חומוס, הוא אוהב לרכוב לצדי על אופניים, רוצה לראות כדורגל רק איתי, ואני הגבר שלמחמאה שלו יש את המשקל הכי חשוב בעיניו. אני כרגע מונופול על כל מה שטוב בחייו.
אז האב-ובנו שלנו נראה כרגע כמו סרט הוליוודי סכריני. אמנם בלי הקטע של דיג משותף או בייסבול בחצר האחורית, אבל זה לא משנה, אין לי שום כוונה לתת לכתוביות לעלות. הרי אנחנו נשפכים מכל גרעפס שלהם מהרגע שהם נולדים, אז פתאום כיף שיש קצת יותר הדדיות. אני מניח שלאנשים מהצד אנחנו נראים כמו פרסומת לחגיגת, כששנינו בהיי די תמידי, שקועים לא אחת בעולם משלנו ומתלהבים בלי הרבה פרופורציות זה מנוכחותו של זה.
בחוג הכדורגל הוא מגניב מבטים לראות שאני רואה, מחפש את האישור שלי למהלך טוב שעשה; אני נמס מהאופן בו הוא שורק עם שתי אצבעות בפה שלו; הוא מהופנט כשאני מתופף; אני מתפעל מהמהירות שבה הוא פותר תרגילי חשבון ומרכיב פאזלים; הוא מתמוגג כשאני מקפיץ כדור בשתי רגליים ועושה שריר "אבן" ביד; ואני מאוהב בו כשהוא צוחק, או מרוכז במשהו, או סתם ער. כן, הטקסט הזה כל כך מתקתק שמעלים קילו רק מלקרוא אותו. מה לעשות, יש לנו הרבה כיף של מאנו-א-מאנו ומצבי אידיאלי כרגע: דבר לא מאיים על מעמדי מבחוץ, לא חבר'ה, לא נשים יפות ולא מס הכנסה.
כשציירתי לו כבשים בגן, הוא רץ והראה לכולם כאילו אני מינימום איזה קדישמן. "אבא שלי צייר", הוא חייך בגאווה, ואני כמעט הפכתי לשלולית, אבל לא חשבתי לרגע לערער על הנחות היסוד שלו. הוא עמוק בשלב הלא מודע הזה שבו הוא משוויץ באבא שלו. מבחינתו אני לא גבר מתבגר מהמעמד הבינוני-מדי שמנהל פסאודו-קריירה ונלחם בכרס קטנה, אלא ענק בעל יכולות-על וכישרונות רבים שמהווים לו השראה. האמת, הפרספקטיבה שלו נכונה באותה המידה לזו שלי.
אז בתקופה האחרונה הגוף שלי ספוג אנדורפינים. הילד רואה בי מודל לחיקוי הפנטזיה של כל אבא מתקופת האבן ועד סין ואני במצב של אגו-טריפ. הוא פולט "יואו, אבא, איך אתה עושה את זה" על בסיס יומי, ואני בעננים. שנינו בנקודת זמן בחיים שבה אני אוהב להסביר ויש לו סבלנות להקשיב, הוא להוט לספר ואני רק מחכה למוצא פיו, אני דואג לו ורוצה בטובתו והוא יודע שאני דואג לו ורוצה בטובתו, אני מדריך אותו ובמקביל הוא סולל עצמאית את דרכו, אני בשבילו מבצר והוא לי חוף מבטחים. על השורה האחרונה, האמיתית והמסוכרת כאחד, הוא היה אומר, אבא, זה מקסים. אני בטוח.
יום אחד יהיו לו שיערות ברגליים והקול שלו יתחלף, הוא יבחין במגרעות ויבין את הטעויות, הוא ירצה להיות שונה ממני ומוצלח ממני, זה אפילו רצוי, ובחלוף השנים סוג הקשר יתעדכן וישתנה כטיבם של קשרים בין הורים לילדים, אבל ברור לי שעכשיו, כשאני בשבילו הטוב מכולם והכי בעולם, כל מה שאני צריך זה ליהנות מהרגע, כי עוד רגע גם לזה אתגעגע.