כשהייתי קטנה ראיתי בטלוויזיה את "הלגונה הכחולה". מהסרט הזה למדתי על עובדות החיים ועל כך שכשאת בהיריון - את רעבה ואוכלת הרבה. אני זוכרת את החבר הבלונדיני של ברוק שילדס צוחק עליה שהיא טוחנת מלא מנגו או דומדמניות או מה שהיה לה לאכול על האי ומשמינה, כשבעצם הדביל לא הבין שיש השלכות למה שהוא והיא עשו בקיץ האחרון, ושבבטן הצומחת מסתתר תינוק בלונדיני. ברוק אכלה כמה שהיא רוצה ולא השמינה, כי היא הקפידה על מזון בריא ועל פעילות גופנית ולא רבצה על חוף הים וטחנה פחמימות וסוכרים. לא כמוני.
אני קלישאה של בחורה בהיריון. מה שאומרים על הרעב הבלתי נשלט - נכון מבחינתי. אתמול בחצות שלחתי את בעלי להביא לי קורנפלקס מהסופר. אחרת לא הייתי מצליחה להירדם. הבוקר בשש וחצי הוא נאלץ להכין לי פיתה עם חומוס. בשבוע שעבר הייתי לבד בבית והייתי קצת רעבה. הזמנתי פיצה, וחיסלתי אותה לבד. אני מודה שבשני הסלייסים האחרונים כבר היה לי צפוף, אבל הייתי חזקה והורדתי אותם עם קולה. קולה זה כמו "חשב מסלול מחדש". אחריה אפשר להמשיך בלי בעיה. בסוף היה חסר לי משהו מתוק, אז סגרתי את הפינה עם בוואריה ששפכתי עליה שוקולד, אגוזים וקוקוס. סיפור אמיתי.
מקרר הקסם שדלתו תיטרק בתום תשעה חודשים
אני יודעת שזה יתנקם בי, ואני עלולה לעלות איזה 20 קילו (אוקיי, אני אוריד אותם, אבל זה ייקח כמה חודשים), וזה גם כ-ל כ-ך לא בריא. לא לי ולא לעובר. אבל באמת שזה לפעמים מעבר לשליטתי. להגנתי אומר שייסורי המצפון מכרסמים בי, וכדי לאזן את החגיגות ברוב הימים אני מקפידה על סלט וחזה עוף ודג וכל מה שמומלץ להיריוניות. אבל יש ימים בהם אני נותנת לעצמי רשות להתפרע ולאכול כל מה שטעים לי כאילו פיצה וקולה וביסלי הולכים לצאת מהאופנה.
ההיגיון המעוות שלי עובד ככה: כשאני לא בהיריון אני מתרחקת מג'אנק פוד וממתקים ושאר משמינים, אבל כשאני בהיריון מותר לי. מותר לי קצת לשחרר. זאת אומרת שנפתח בפני מקרר קסום, שייסגר בדיוק בעוד תשעה חודשים, ואני רשאית לנצל את ההזדמנות, ובימים הקשים להתנחם במשהו טעים, ואף אחד - גם לא אני עצמי - ישמיע פסיק של צליל של הערה. כי אישה בהיריון צריכה לקבל כל מה שהיא רוצה, ככה חמותי אומרת.
ובחלומי אני רואה את דלת המקרר העצום חורקת ונסגרת לאט לאט, האור הזהוב הופך לפס דק יותר ויותר, כשאני מותחת את ידי להוציא עוד קוקילידה, עוד טוויסט, עוד טוסט גבינה צהובה, עוד נאצ'וס עם גואקמולי, עוד נקניקייה בלחמנייה שמנמנה, עוד ועוד ועוד. ואז הדלת נסגרת בחבטה, וכמו כספת ברזל ננעלת בנחושתיים. ואני, לועסת את שאריות ממתקי וכבודי העצמי, נוברת בעטיפות הזרוקות סביבי למצוא עוד פירור, הולכת עם התינוקת שלי לעבר שביל העגבניות, מלפפונים, חסה, גבינה חמישה אחוז ותפוחי עץ - בדיוק כמו שברוק שילדס הלכה עם התינוק הבלונדיני שלה אל עבר האונייה שהצילה אותה והחזירה אותה לציוויליזציה. מה שבטוח שבהיריון הבא שלה היא כבר תטחן פיצה.