פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חיים של אבא: אתם, אני והמלחמה הבאה

      גדל פה דור חדש שעבורו המושג שגרת חירום הוא לא אוקסימורון אלא מציאות. הגדולה חווה כבר מבצע צבאי שלישי, ועבור הקטנצ'יק מה שקורה כרגע זה לא יותר מסיקוול לעמוד ענן

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      בימים כאלה כל הורה הוא סוג של נחמן שי (צילום: ארז מיכאלי)

      "מה, יש מבצע חדש?", הילדה צהלה, והשאירה אותי המום, כי העליצות הזאת התאימה יותר לשאלה כמו "מה, יצא שרק 5?". היא בדיוק חזרה מפעולה בצופים, וסיפרה איפה האזעקה תפסה אותם, לאן רצו, מי הבנות שבכו מרוב בהלה ומי הבנות שצחקו על אלו שבכו.

      "מה שם המבצע?", שאלה, "צוק איתן", עניתי. היא עשתה פרצוף. "עמוד ענן זה שם יותר יפה". מהדיאלוגים האלה שרק המזרח התיכון יודע לייצר. כן, גדל פה דור חדש שעבורו המושג שגרת חירום הוא לא אוקסימורון אלא מציאות. בכל זאת, הגדולה חווה כבר מבצע צבאי שלישי, לא כולל לבנון השנייה, ועבור הקטנצ'יק מה שקורה כרגע זה לא יותר מסיקוול לעמוד ענן.

      במצבים כאלה אני מתמכר מיידית לברברת על המצב. הטלוויזיה כבר הייתה פתוחה על האולפנים הפתוחים, האינטרנט הריץ עדכונים שוטפים מהצד, ואני ישבתי עם גרעינים שחורים מול המסך. הילדה מספיק גדולה כדי להבין שאני לא בדיוק רואה סרט של צ'אק נוריס, והלופ האינסופי שמקרין את חיסול המחבלים בזיקים קרה ממש עכשיו, וממש לא רחוק מפה.

      "את זוכרת שעזה יותר קרובה לגוש דן מאשר חיפה", זרקתי לה פרט טריוויה כדי למקם אותה במרחב ולגרום לה לחשב מסלול מחדש. אפשר להבין הורים שמנסים לצמצם ככל הניתן את מידת החשיפה למשדרי החדשות, כי לך תסביר עכשיו למה יורים עלינו, למה אנחנו יורים עליהם ומי לעזאזל בחר ליונית לוי ז'קט כזה. אבל אצלנו בבית נוקטים בגישה הפוכה – חותכים את פירות העונה, מוציאים שתייה קרה ויושבים מול "משאלת מוות 19", הסרט החדש שרץ עכשיו בכל הערוצים וכולנו ניצבים בו.

      אולפן שישי (צילום מסך)
      רוני דניאל הוא המכשף שבא לחטוף את הנסיכה רינה מצליח? (צילום מסך)

      יש שתי אסכולות – זו שבה הורים מספרים לילדים שרוני דניאל הוא המכשף שבא לחטוף את הנסיכה רינה מצליח אבל בסוף האביר בני גנץ ינצח וייקח אותה ואת דנה וייס לארמונו בבה"ד 4 וכולנו נחיה באושר ועושר, או זאת שאומרת תני לי להנמיך רגע את עוזי דיין ולהסביר לך מה קרה, מה קורה, מה יקרה, ואיפה אנחנו בתוך זה, בלי מתווכים ובלי פרסומות. בימים כאלה כל הורה הוא סוג של נחמן שי, אז שתי מים ותקשיבי.

      חשוב לשמוע מה הילדים חושבים על המצב ולהגיב לזה, וגיליתי שהיא מזועזעת מההפצצות של צה"ל ברצועת עזה. "להם אין כיפת ברזל", היא טענה. "את צודקת", עניתי, והסברתי לה איך אנחנו חוטפים אבל הם חוטפים יותר, ושגם הילדים שם סובלים ואפילו יותר, ואיך החמאס מתחבא מאחורי ילדים ונשים, ושצה"ל משתדל להימנע מפגיעה באזרחים, ושאם זה היה תלוי ברוב האזרחים שלנו ושלהם אז כולנו היינו חיים בשקט ומנסים להתרכז במונדיאל, אבל שתמיד הקיצונים משני הצדדים מכתיבים את המציאות. "תראי, זה כמו שאני ואימא דוממים לנו בשלווה, ואז את ואחיך רבים על משהו וצורחים, והופכים את הבית לאזור מלחמה", הסברתי. כן, אני יודע, זאת אנלוגיה אומללה, אבל היא הבינה תוך שנייה, כך שהיא הייתה מספיק אפקטיבית.

      הילדה ניסתה לחקות צליל של אזעקה תוך כדי בהייה בטלוויזיה ולא ממש הלך לה. אז בלי שתשים לב עשיתי את החיקוי שלי – התמחתי בזה עוד מימי התיכון העליזים עם סדאם, שמיר וכל הרוק אנד רול הזה – היא קפצה בבעתה וצעקה "אזעקה, שמע ישראל". כנראה שהטלפונים האלה שקוראים להצטרף להילולת-משהו ולהשתטח על קבר-מישהו בכל זאת מחלחלים למוח, גם אם מנתקים את השיחה אחרי שלוש שניות.

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      יש צבע אדום באשקלון ותכין לי ביצה בקן (צילום: ארז מיכאלי)

      בינתיים אשתי והילד חזרו מהבריכה. "הייתה אזעקה ורצנו למקלט", הוא מספר בהתרגשות וגאווה, ממש באותו ניגון מתרונן שמתלווה ל"שיחקנו כדורגל והבקעתי גול" היומי שלו. מסתבר שלא היה צריך לרענן הרבה את הזיכרון שלהם בנוגע לפעולות שעליהם לעשות כשיש אזעקה. אז המשכנו לשדר להם שאנחנו צוק איתן, והוראת הבטיחות היחידה שהעברתי להם הייתה לשים את הכפכפים ליד הדלת כי אני לא מוכן שירדו למקלט יחפים כשתהיה אזעקה.

      ניסיון העבר לימד אותנו שבמצבי חירום חשוב לשמור על השגרה ככל שניתן. אז הלכתי להכין ארוחת ערב. "יש אזעקה באשקלון", עדכנה הגדולה בזמן כשחתכתי עגבנייה, "ירו על אשדוד", היא הוסיפה ואני הוצאתי את הזיתים מהמקרר, "אומרים לתושבי כרם שלום לא לצאת מהבתים מחשש לחדירת מחבלים", היא הקריאה מהשורה הרצה, "איפה זה כרם שלום?". הנחתי את הסכין על הקרש ונזפתי בה, "את לא זוכרת שטיילנו באזור שם והפרחתם יונים בתלמי יוסף?". אשתי גמרה לתלות כביסה. "אימא, יש אזעקה בבאר שבע", היא הודיעה, אשתי קיפלה את המתקן, "כן, נכון, אני נכנסת להתקלח". הילדה העבירה ערוץ, כי מדי פעם צריך להתאוורר קצת מהאולפן ולרענן עם אולפן אחר. "צבע אדום באשקלון, אשדוד ויבנה", היא מסרה און ליין, "את רוצה שאכין גם לך 'ביצה בקן' או שתאכלי טוסט?", עניתי. "ביצה בקן", היא ירתה תחת אש.

      משפחה בחדר האטום במהלך אזעקה, ינואר 1991 (לשכת העיתונות הממשלתית , נתן אלפרט)
      מלחמת המפרץ. בזמננו לא היתה כיפת ברזל (צילום: נתן אלפרט, לע"מ)

      בינתיים הגיעה אלינו חברה של הגדולה, כי בכל זאת, חופש גדול וזה, והן רוצות ללכת יחד לקייטנה בבוקר. החברה הייתה קצת לחוצה, אז כדי להרגיע אותה, הגדולה והקטנצ'יק ביקשו שאעשה לה את חיקוי האזעקה שלי, ונקרעו מצחוק כשראו את הפנים שלה. "תקשיבי הילי, לפעמים כל כך מפחיד עד שזה לפעמים קצת מצחיק וההומור עוזר לנו להתמודד", אמרה לה אשתי מיד, ורמזה לי שיש לי דקה וחצי להתבגר אחרת היא תעשה לי סיכול ממוקד.

      על המסך הופיעה כתובית שהטיל שנורה לעבר תל אביב הוא מסוג M-75. "איזה טיל זה?", שאלה החברה, וכדי להרגיע אותה התחלתי לספר מור"ק ממלחמת המפרץ, על איך שלא הייתה אז כיפת ברזל, והיינו יושבים שעות בחדר האטום עם מסכות, ושהטילים אז היו הרבה יותר גדולים ומסוכנים, ושכולם חשבו ש'קוצים' זאת תסרוקת מגניבה וכולם זמזמו את "הקיץ האחרון" של להקת שפיות זמנית, אבל הנה, אנחנו כאן, בקיץ, והוא לא האחרון, אז בואי ניכנס לשפיות זמנית, כי מבצעים כאלה מגיעים בצורת 1+1, כך שהמבצע הזה הוא רק פרומו רועש למבצע הבא שייערך בעוד שנה או חודשיים, ותתרגלי, זה בסדר, בסך הכול יש פה 183 ימים בשנה של שקט, שלווה והתעניינות בפרשת השחיתות-כלשהי, לעומת רק 182 יום של לחימה, אזעקות והפוגה מפרשת השחיתות-כלשהי, אז המצב די סבבה, גם אם את חושבת שסבבה זה עניין של השקפה.

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      המקלט נראה יופי, צריך לעשות את זה יותר (צילום: ארז מיכאלי)

      הלילה היה שקט, חוץ מההפגזות של גרמניה לרשת ברזיל, וקמנו לבוקר של שגרה. הבנות התארגנו במהירות להסעה של הקייטנה, הילד התלבש ואשתי לקחה אותו לגן. פתאום אזעקה. נכנסתי לכפכפים, לקחתי מפתח וטלפון ופתחתי את הדלת. השכן לידי כבר החזיק ילדה אחת ביד וחיכה לאשתו שהביאה את התינוקת. "בוקר טוב", חייכתי אליו, "בוקר אור", השיב בחיוך. בירידה למקלט פגשתי את אשתי והילד שנכנסו פנימה מהרחוב, ויחד עם יתר השכנים וילדיהם זרמנו למטה.

      "המקלט נראה ממש טוב", החמיאה אחת השכנות לראש הוועד, שביום-יום מקפיד לטפח את הבניין ומאמציו אינם זוכים להוקרה. "נחמד שכולנו כאן יחד", אמרה שכנה אחרת, שהחזיקה את הבן שלה על הידיים. "נכון", חיזקתי את דבריהן, "הרבה זמן לא נפגשנו כולנו ככה, צריך לעשות את זה יותר".