פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      איך להיות הורה סמכותי אך אמפתי

      זה קורה לכל הורה כל יום - הילדה עושה סצינה ולא רוצה ללכת הביתה, הילד צורח ומסרב להיכנס למקלחת ובסוף אנחנו מאבדים את הסבלנות. אבל אפשר לעשות את זה גם אחרת. מדריך מפורט עם דוגמאות

      אבא וילדה (ShutterStock)
      "כשההורה מושיט יד באמירה אמפתית, יש סיכוי שגם הילד יושיט יד ויבוא אתו, כי יחסים טובים בין ילד להורה, זה מצב הדדי" (צילומים: Shutterstock)

      פתאום קם ילד ומרגיש שיש לו שליטה. יש לו שליטה על מה שהוא רוצה, ועל מה שהוא לא רוצה. הוא רוצה להישאר בגן השעשועים והוא לא רוצה לחזור הביתה. גם ההורה יודע מה הוא רוצה ומה הוא לא רוצה. ההורה רוצה שהילד יסכים לבוא אתו חזרה הביתה, והוא לא רוצה שהילד שלו יישאר לבד בגן השעשועים.

      יש הורה שאומר לילד שלו: "עכשיו הולכים הביתה", ויש הורה שרוצה להכין את הילד שלו לקראת היציאה מגן השעשועים ואומר לו "עוד חמש דקות הולכים הביתה", וכשעוברות חמש הדקות, הוא אומר "עכשיו הגיע הזמן ללכת הביתה". והילד עונה לשניהם את אותו הדבר "לא רוצה!". ההורה יודע שהנה כבר מתחילה הסצנה - בכי וצרחות...

      עוד בוואלה! הורות:
      למה אנחנו עוטפים את הילדים בצמר גפן?
      הורים תפסיקו להעניש ותתחילו לחנך
      מה קורה למוח של ילד בן שנה שמשחק באייפון?

      לא נעים, יש הורים אחרים בסביבה, והוא לא רוצה לקחת את הילד שלו בכוח והוא גם לא רוצה לוותר. ההורה מנסה את "שביל הזהב". הוא מנסה לשכנע בהיגיון ולהסביר: "עוד מעט מחשיך. אנחנו צריכים להספיק לאכול ארוחת ערב, להתקלח, ולספר סיפור לפני השינה. ועכשיו צריך ללכת הביתה".

      והילד ? עדיין לא רוצה... ועכשיו גם מתחיל לבכות, וגם לצרוח.

      יש הורה ששולט בעניינים ואומר: "הולכים ע-כשיו!". יש הורה שמנסה להסביר שוב "אבל אסור לך להישאר לבד. מי ישמור עליך?". ויש הורה שמוותר "טוב, עוד 5 דקות והולכים"...

      בסוף, בסוף, ההורה מרים את ילדו "על-הידיים" באופן שרירותי ובכוח, כי להורה ברור שאסור להשאיר את ילדו בגן השעשועים, והוא נשאר עם הרגשה חמצמצה במקרה הטוב ותחושה של איבוד שליטה במקרה הרע.

      התמונה הזאת חוזרת על עצמה בבית ומחוצה לו, בכל יום, ולפעמים כמה פעמים ביום. לאחר תקופה של מאבקי התשה, ההורה מתחיל להרגיש את התשישות ואת תחושת התסכול המצטברת, כשהשאלה מנקרת בפנים "למה הוא עושה לי את זה?"

      ההורה היה רוצה רגע קסום אחד, שבו כל מה שצריך לקרות קורה. הוא היה רוצה לומר משפט אחד: "עכשיו חוזרים הביתה", ושהילד שלו ישתף פעולה, יושיט אליו יד ושניהם יפסעו בשלווה הביתה.

      זה אפשרי? הייתכן? כן.

      ילד שוכב במתקן בגן משחקים (ShutterStock)
      יש מצב לצאת בלי סצינות כהילד רוצה להישאר בגן השעשועים ואתם רוצים ללכת

      כוח הקסם של אמירה אמפתית

      אמירה אמפתית ומעשה אמפתי, יאפשרו להורה גם סמכות וגם יחסים טובים עם הילד. זהו קסם ההורות.

      הבסיס לסמכות של ההורה נעוץ בכמה 'באמתים':

      > באמת שהילד נהנה בגן השעשועים ומתקשה להיפרד ממנו.

      > באמת שהוא בוכה וצורח כי הוא מרגיש מתוסכל ואולי אפילו כעס, כי ההורה לא מאפשר לו ליהנות עוד.

      > באמת שהוא לא מתנהג כך נגד ההורה, ולא עושה לו דווקא.

      > ובאמת שהוא בעיקר מרגיש, כך שגם הבכי והצרחות נובעים מההרגשה.

      כל ילד, ובאמת כל ילד, רוצה להרגיש אהוב על ידי הוריו, כל הזמן. כשהוא מרגיש כך, מתאפשרת לו תחושת רגיעה. כשהוא אומר אני רוצה, ומקבל, אכן מתאפשרת לו תחושת רגיעה.

      כשהוא רוצה להישאר בגן השעשועים, ואומרים לו "עכשיו הולכים הביתה" הוא מרגיש מתוסכל, לא רגוע, ויכול לפרש את אמירת ההורה כ-"לא אוהבים אותי", והדבר האחרון שמתחשק לו זה לשתף פעולה עם האמירה של ההורה.

      אם כך, מה כן אומרים לו?
      אומרים 'אמירה אמפתית': "אני מבין שאתה נהנה מהמשחק בגן השעשועים. אני מבין שקשה לך להיפרד מגן השעשועים". כשההורה אומר לילד שלו שהוא אתו בהרגשה שלו, זה שווה ערך להורה שבא ומחבק את הילד שלו כשקשה לו, במקום להישאר בעמדת קרב מולו.

      כשהורה משתמש ב'אמירה אמפתית' כלפי הילד שלו, בכל פעם שהילד מרגיש מתוסכל, כועס, מאוכזב, זועם, עצוב, מתגעגע - יש סיכוי טוב שהילד יחוש שההורה מחזיק את ידו, בכל מצב.

      וכך, גם בגן השעשועים, הילד מבין שהוא אינו צריך להיאבק כי ההורה אינו שותף למאבק. לפעמים זה כל מה שהילד רוצה, לדעת שההורה אתו כשקשה לו (להיפרד).

      וכשההורה מושיט יד באמירה אמפתית, יש סיכוי שגם הילד יושיט יד ויבוא אתו, כי יחסים טובים בין ילד להורה, זה מצב הדדי לשני הצדדים.

      אמא כועסת על ילדה בוכה (ShutterStock)
      אחרי הסברים ושכנועים שלא עובדים פשוט תראו לילדים שאתם מזדהים עם ההרגשה שלהם

      וכשהילד ממשיך לבכות ולצרוח?

      ההורה כבר אמר 'אמירה אמפתית', אז מה עוד הוא יכול לעשות?

      למשל, אפשר לעשות עם הילד 'הסכם' פשוט. קובעים שעה על השעון (היכן מחוג קטן, והיכן מחוג גדול) וזה הרגע שבו הולכים. הסכם מחייב. הסכם מעביר אחריות. הסכם יוצר מחויבות לקיים את ההסכם. יש ילדים שקביעת הסכם מאפשרת להם להרגיש כמו גדולים, ואפילו שווים להורה (רק בערך כבן-אדם, לא באמת בחובות ובזכויות), וזה מה שעושה את ההבדל בין ילד צעיר שמנסה להישאר בגן השעשועים ובין ילד שותף המושיט יד כשהגיע הזמן, כדי לקיים את ה'הסכם'.

      יחסים טובים נבנים כשההורה רואה את הילד כשותף במשפחה. על כן כל מצב הוא הזדמנות טובה לבנות יחסים טובים.

      ומה אפשר לעשות כשיגיע הרגע לקיים את ההסכם, והילד לא ישתף פעולה?

      עושים 'מעשה אמפתי. מפעילים סמכות הורית באופן אמפתי.
      זה גם מבוסס על כמה 'באמתים':

      > באמת הילד רוצה להמשיך וליהנות מהמשחק בגן השעשועים.

      > באמת הילד מרגיש תסכול שמציף אותו בתחושות נוספות כגון אכזבה וכעס.

      > באמת לילד קשה להיפרד מגן השעשועים.

      > באמת שהדרך הידועה לו כרגע, לבטא את רגשותיו, הינה דרך הבכי והצרחות.

      > באמת שהחשיבה שלו הינה 'שחור ולבן'.

      > באמת שהוא זקוק ל'גדר ביטחון' כדי שלא ליפול.

      > באמת שהוא צריך עזרה מההורה.

      > באמת שהוא צריך לשמוע את המלה 'צריך' (כדי ללמוד את משמעותה).

      ההורה מגיע אל הילד, אומר בקצרה, "אני רוצה לעזור לך, כי באמת קשה לך, ועכשיו צריך לקיים את ההסכם ולהיפרד מגן השעשועים", ומרים את הילד על הידיים, כשהילד עם הגב אל ההורה (כדי שהידיים המכות והרגליים הבועטות, יפנו אל האוויר).

      ההורה אינו מרים את הילד בכוח, או מפני הוא כועס ומתוסכל.
      ההורה מרים את הילד על הידיים, כי קשה לילד שלו לקום וללכת. גם כשילד מקבל מכה ונופל, ההורה ניגש לתמוך בו ולהרימו על הידיים, כדי להפחית את הכאב. כך גם כשהתסכול והכעס מחזיקים את הילד במקומו, ההורה ניגש אל ילדו כדי לעזור לו, באמצעות הרמה על הידיים.

      ילד אוהב כשעוזרים לו. ילד כועס כשמנסים לשלוט עליו. ילד שלוקחים אותו על הידיים, כי מבינים שקשה לו לשתף פעולה, הינו ילד שבפעם הבאה יכול לבחור גם לעזור להורה, לתת לו יד ולחזור מגן השעשועים הביתה ביחד.

      וכשהילד מסרב להיכנס למקלחת?
      הוא יכול ליצור אתכם הסכם המאפשר לו לבחור מה קודם: קודם ארוחת ערב או קודם מקלחת. והסכם צריך לקיים. כשהילד מקיים את ההסכם, אפשר לפרגן ולהוקיר. כשקשה לילד לקיים את ההסכם, אפשר לעזור לו, להפעיל את קסם הסמכות האמפתית. וכך בכל מצב: כשהילד מסרב ללכת לגן וכשהילד לא רוצה לצחצח שיניים.

      גם כשנדמה לכם שבסופו של דבר שוב "נאלצתם" לקחת את הילד על הידיים, כדי שהמציאות המתבקשת תתרחש, התמידו באמירה האמפתית ובמעשה האמפתי, וסימכו על ילדכם שהוא יעשה למידה משמעותית ויפנים.

      ילדכם יודע. גם כשקשה לו הוא יודע.

      ילדכם יודע שהוא יכול להרגיש את תחושת התסכול ואפילו כעס, וזה בסדר ומותר. ילדכם יודע שאתם תהיו איתו ותחבקו אותו באמירה ובמעשה.

      כך ייקל עליו להושיט את היד לשיתוף פעולה עם בקשת ההורה, בפעם הבאה.

      גיא ניב הוא מדריך הורים ב"קול להורה" – קו הייעוץ להורים לילדים בגיל הרך של ויצו העולמית – 6968*