למה אנחנו כל כך מפחדים משינויים?

מחר אני מתחיל דיאטה. מחר אני מתחילה לעשות כושר. מחר אני מפסיק לעשן. זהו זה סופי, מחר אני משתנה! אם גם אתם נמנים על אלו שמצהירים בפני עצמכם מפעם לפעם על שינוי החל ממחר, ואז מחר מגיע והשינוי שנראה כהחלטה סגורה הופך להיות דיון מתמשך שבסופו אכלתם עוד עוגה, שקעתם בספה בחוסר תזוזה או קניתם חפיסת סיגריות חדשה - אתם לא לבד. למעשה, אתם חלק מהרוב.

"זה מדהים כמה הזהות שלהם קשורה לגליל הלבן הזה, כאילו אם הם יפסיקו לעשן הם כבר לא יזהו את עצמם במראה", כך אמר לי קולגה שמעביר סדנאות לגמילה בעישון. שינוי, אמיתי ועמוק, הוא הדבר המובן ביותר באופן רציונלי וכללי, אך הוא גם הדבר הקשה ביותר מבחינה רגשית ואישית. במקרים קיצוניים הדבר ברור אפילו יותר. הרבה פעמים נפגשתי עם אנשים השרויים בדיכאון עמוק שהסב להם מצוקה רבה לאורך שנים. אך כאשר הם מעומתים עם האפשרות לשינוי, להקלה מסוימת, קיימת התנגדות. "הדיכאון הוא חלק ממי שאני", אמר לי פעם מטופל, "אם תיקח לי את זה מה יישאר לי".

הרבה פעמים אנשים שמתקשים בשינוי מואשמים בעצלות, בזה שהם מרוויחים מהחזקת ההרגל הרע ובאופן כללי כבני אדם חלשים. דעות אלו נובעות בין היתר גם מהתרבות הנוכחית שכופה שינוי כל העת דרך דרישה מתמשכת לצמיחה. בהתקה מן המחשבה הקפיטליסטית, בני האדם מחויבים לצמיחה שנתית, לשינוי בלתי פוסק באורחות חייהם, במקצועם ובמצבם הבינאישי. בגלל זה אנחנו עדים לאינפלציה אדירה בסדנאות לשינוי מכל סוג מין וצבע.

אולם אני סבור כי הקושי בביצוע שינוי, נטוע עמוק בהווייתנו האנושית, והמתח בין הדרישה להתפתחות מתמדת לבין הקושי שלנו לשינוי מתמיד, נוטע בנו תחושה של תסכול וחוסר מסוגלות. "תחושה מתמדת ומכרסמת שהרווחנו והפסדנו דבר אינסופי כלשהוא", במילותיו של הסופר דייוויד פוסטר וואלס.

הבודהיסטים גילו כבר לפני 2500 שנים את חוסר ההלימה בינינו לבין היכולת לתפיסת שינוי. לדידו של הבודהה, בעוד שאנו נטועים בעולם שמאופיין בשינוי מתמיד, תודעתנו מכוונת כלפי קיבעון והיאחזות בקיים. מצב עניינים זה יוצר סבל, והטכניקות השונות של הבודהיסטים - ובראשן מדיטציה - מכוונת כלפי שינוי התודעה כך שתתאים יותר למצב העניינים המציאותי. במילים אחרות, הבודהיסטים הבינו כי שינוי הוא לא דבר "טבעי", לא לתפיסה ולא לביצוע, ולכן יש צורך בנקיטת פעולה על מנת להשיגו, להחליט עם עצמך שיש צורך ומוכנות להקרבה.

על פי כך, המכניזם המרכזי בשינוי היא היכולת האנושית הייחודית של האדם לדבר לעצמו ולהקשיב למה שיש לעצמו להגיד. שייקספיר לדוגמא הפך את זה לטכניקה פומבית במחזותיו. המלט מדבר לעצמו ללא הרף ומשנה את התנהגותו ומחשבותיו כתוצאה מן הדברים אשר הוא שומע. בתחום הפסיכולוגיה מעשה זה נקרא "מנטליזציה" או חשיבה מסדר שני.

חיינו כיום כל כך עמוסים כך שאנו עסוקים כל העת במשימה הניצבת מולנו. בדומה לבעל חיים אנו מכוונים כלפי אובייקט חיצוני, זוהי חשיבה מסדר ראשון. מעטים הם המקומות בחיינו היומיומיים שבהם אנו פנויים לערוך שיחת נפש עם עצמנו. וכך הגענו לסתירה נוספת בינינו לבין התרבות. בעוד יש דרישה מתמדת לשינוי, יש לנו פחות ופחות זמן פשוט לשבת עם עצמנו ולדבר.

מחקרים בפסיכולוגיה הראו שכאשר זיכרונות נשלפים ומועלים למודע ישנה תקופת חסד שבה הם גמישים, נכונים לשינוי. בתקופה זו ניתן להצמיד אסוציאציות חדשות לזיכרונות וכך לשנות אותם לפני שיתגבשו שוב ויהפכו לקשיחים. לדוגמה, בהפרעה אובססיבית-כפייתית קיימת טכניקה שבה מעלים מילים אשר נושאות תחושות חרדה ומצמידים אותן למשמעויות חדשות. אם אדום מעלה אסוציאציה לדם, על ידי תרגול ניתן לשנות את האסוציאציה לשושנה, וכך להפחית את החרדה. אך כאמור יש ראשית צורך להפסיק לרגע את מרוץ החיים ולשבת בשקט עם עצמנו.

על אף שכל בן אדם הוא צירוף ייחודי של מטענו הגנטי ונסיבות חייו יש כמה נקודות בחייו של כל אדם שהם משותפות. נקודות ציון אלו, הן קו פרשת מים שלאחריהם הדברים לא יהיו אותו הדבר. כך לדוגמה הוא מוות של הורה או קרבה למוות של האדם עצמו, כמו גם הולדת ילד. כולם מאופיינים בהמחשת השינוי הבלתי נמנע שמצוי בחיים. ילדים נושאים בשבילנו משמעות ייחודית לשינוי. ילדים מרגע הולדתם עד גיל מאוחר מצויים בשינוי מתמיד וכך מכריחים אותנו להתמודד עם עובדת השינוי של עצמנו, עם העובדה שהזמן לא עוצר בשביל איש. הפרעות פסיכולוגיות רבות מתאפיינות בנוקשות, בחוסר היכולת לשינוי, ופעמים רבות אנשים מגיעים לטיפול פסיכולוגי בגילאים מאוחרים מכיוון שלאחר שנים ארוכות בהם התנגדו, הדחיקו והכחישו את השינוי המתמיד, הם כעת עומדים אל מול שינויים גופניים וחברתיים שלא ניתנים עוד להתעלמות.

אחד ההוכחות המרתקות לכך ששינוי הוא לא "טבעי" וכי על מנת להשיגו מערכות מסוימות מאד וייעודיות בגוף צריכות לעבוד, היא התופעה של הכחשת שיתוק. מפעם לפעם כאשר אדם חווה שבץ מוחי וחצי גופו משותק הוא מכחיש את השיתוק וטוען כי הכול בסדר אצלו. כאשר הוא מתבקש להזיז את ידו הוא אומר שכרגע הוא עייף, או אף מודה שהוא אכן מזיז את היד בזמן שידו נותרת משותקת כל העת.

חוקר המוח וי אס רמאצ'אדרן, אשר מכנה את עצמו "שרלוק הולמס של מחקר המוח", גילה כי כאשר קיימת הכחשת שיתוק, השבץ התרחש באונה הימנית. רמאצ'דרן מסביר כי לאונה הימנית של המוח יש את התפקיד המיוחד של שינוי הסכמה הקיימת שלנו לגבי העולם, בעוד האונה השמאלית יכולה להסביר רק את מה שכבר ידוע. משום כך, כאשר האונה הימנית מצויה בתפקוד לקוי, האדם אינו יכול לשנות את התפיסה שלו לגבי עצמו ולהבין שכעת חצי גופו השמאלי משותק, ואילו האונה השמאלית ממציאה כל הזמן הסברים מדוע הכול בסדר וכי למעשה אין שיתוק.

בין האונה השמאלית לבין האונה הימנית, בין אישיות נוקשה לבין גמישות מחשבתית, האדם מיטלטל בין שני צרכים שונים, הצורך ביציבות והמשכיות והצורך בשינוי והתפתחות. ביטול אחד מהצדדים יבטל במידה מסוימת את מי שאנחנו. ללא התפיסה של יציבות והמשכיות לא היינו יכולים לקשור קשרים. בן או בת הזוג שלנו השתנו ללא היכר מאז שהכרנו אותם. תאים ישנים נשרו וחדשים צמחו, אוויר ישן יצא וחדש נכנס, קשרים חדשים במוח החליפו את אלו הקיימים, אך לכל אורך התקופה אנו מזהים את האדם מולנו כאותו אדם בו התאהבנו. עם זאת, הזמן והנסיבות יוצרים מצבים חדשים אליהם עלינו להסתגל, לאמץ סכמות ותפיסות שונות על מנת להשאיר את אהבתנו בעינה.

רק האיזון העדין בין שני קטבים אלו מאפשרים חיים שמחד שומרים על זהותנו ומאידך מאפשרים לקבל ואף לצמוח מן השינוי המתמיד במציאות. אולם ראשית כל, במקום לצאת בהכרזות אמיצות והחלטיות בשינוי מקיף, פנו קצת זמן לשיחה עמוקה ורצינית עם עצמכם. אחרי הכול, בלי שיתוף פעולה מן העצמי שלי, מחר לעולם לא יגיע ושינוי לעולם לא יתרחש. אבל ממחר אני מתחיל דיאטה.

גל קכמן הוא פסיכולוג