וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

יומן סוכרת: צאו לי מהמחלה

יעל ארליך

22.5.2014 / 8:18

בעולם שקובע שכל מחלה היא 20% מצב רפואי ו-80% בעיות עם אמא, כמות האשמה של מי שסובל ממחלה כרונית היא עצומה. אם הכל בראש והכל תלוי רק בי, אני כנראה עושה משהו לא בסדר

אישה צועקת. ShutterStock
אולי די עם כל האשמה הזאת?/ShutterStock

אמצע השבוע, 7:54 בבוקר, קופת חולים.

אני יושבת בתור לרופאה בסמי התקף חרדה ומדקלמת לעצמי את המנטרה הקבועה: "היא בצד שלי, היא רק רוצה לעזור, היא גם בת אדם, אולי היא קמה הפוכה הבוקר ואולי הפציינט הקודם עיצבן אותה, זה לא אישי, היא לא מכירה אותך, היא רק רוצה לעזור, היא בצד שלך...".

אשמה, אשמה, אשמה.

העידן בו אנו חיים הוא מאוד בעייתי ל"אדם החולה" והוא פועל, לדעתי, בשני מישורים:

הראשון הוא מישור ה- לכל בעיה יש פתרון, וכל אדם שני הוא רופא. יש אינספור שיטות טיפול, אלטרנטיביות יותר או פחות, לכל מחלה. בית הספר לרפואה הגדול בעולם - A.K.A גוגל - מכשיר כל אחד להיות רופא, וכל אחד יודע הכי טוב מה בריא לך - בלי הטירחה של לחוות את הדברים או ללמוד שבע שנים. כולם מסביב יודעים מה נכון ואיך צריך לחיות, איך לגשת לדברים ועל איזה צד צריך לקום בבוקר.

"מה? את אוכלת עוגה? אחותי חולת סוכרת והיא ממש נמנעת ומאז היא מאוזנת פיקס. איך את?"

"את יודעת, אומרים שחייבים לאכול מסודר, אחרת זה ממש מסוכן. את לא יכולה להרשות לעצמך לא לאכול ארוחת בוקר".

"מה? את שותה מיץ שיש לך סוכר נמוך? מיכל, שעבדה פה לפניך, זאת עם הסוכרת, הייתה תמיד אוכלת קרקר, אז למה את שותה מיץ?".

"מותר לך אלכוהול? זה נראה לי לא טוב בשבילך"

"את מעשנת? זה נורא מסוכן עם סוכרת" (לא, כי בלי סוכרת זו בריאות לשמה).

עוגת רונברג פינית. ShutterStock
"מה את אוכלת עוגה? אחותי חולת סוכרת והיא ממש נמנעת"/ShutterStock

המישור השני מתקיים בתרבות בה המושג טיפול הפך להיות כה רחב עד שהוא לא קיים יותר. הכל בעצם בראש. רק את יכולה לטפל בעצמך ורק את יודעת הכי טוב מה טוב לך. הכל מתחיל ונגמר בבחירות שאת עושה, באיזה שעה את הולכת לישון, מה אכלת, מה לבשת ואם חייכת למוכר במכולת או לא.

היום הכל פסיכוסומטי: יש לך אסטמה? זה 20% המחלה ו-80% הלחצים וה-mummy issues שלך. סובלת ממיגרנות? תרכשי את האמונה האופטימית שיהיה טוב ותפסיקי להיות כזאת לחוצה. חייכי והעולם יחייך חזרה. יש לך סוכרת? בטח עברת איזה טראומה בילדותך: תאונת דרכים - לא?, התעללו בך - אה, גם לא? קרה משהו בבית הספר? - בטוחה שלא? אז איך יש לך סוכרת?

תראו, גם אני, כבת אדם מעודכנת שמחוברת לעצמה, מאמינה שכל דבר מתובל בקורט פסיכוסומטיה. קורט. לא יותר, לצד דברים רבים אחרים. הבעיה היא, בתור בת אדם ביקורתית מלכתחילה, היא שהמצב הזה מפרה את הביקורתיות שלי. הרי אם כולם סבורים שכל כך הרבה נמצא בידיים שלי, ועדיין יש לי מחלה, כנראה שאני עושה משהו לא בסדר.

אם המחלה הזאת לא נשלטת ב-100% על ידי, כנראה שאני עושה משהו לא בסדר. אם יש לי נפילת סוכר, סוכר גבוה, בדיקה לא מאוזנת, פצע בכף רגל, ציפורן חודרנית, קלקול קיבה, תחושה כללית רעה, אחות לא מבריקה, רופאה עצבנית או שפעת, כנראה שאני עושה משהו לא בסדר.

מספיק שהרופאה מסתכלת על בדיקות הסוכר הביתיות שלי ורושמת משהו לעצמה אני נלחצת: מה היא תגיד, מה עשיתי לא בסדר, איפה שיקרתי, חטאתי ופשעתי - גם אם אני יודעת שלא עשיתי כלום (דבר שכמובן משפיע על הסוכר שלי ושוב אני לא בסדר כי העלתי לעצמי, בכוחות עצמי, את רמות הסוכר בדם).

או האחות שמסתכלת על נעלי ה"לא נוחות" שלי ושואלת באגביות - את יודעת שאת לא אמורה ללכת עם כאלה נעליים, נכון? אוי האימה, לא רק שאני לא בסדר כי אני לא אופטימית וחיובית 24/7, אני גם לא הולכת עם נעליים של זקנות. כשאני אמות חמש שנים מוקדם יותר זה מה שיהיה כתוב בהספד שלי - איך הבאתי את מותי שלי בזה שלא פרנסתי את נעלי הלב הכחול או מותג נוחות אחר. הבושה!

sheen-shitof

עוד בוואלה!

התהליך המסקרן של מיחזור אריזות מתכת

בשיתוף תאגיד המיחזור תמיר
לק אדום. ShutterStock
את יודעת שאת לא אמורה ללכת עם כאלה נעליים, נכון?/ShutterStock

אני כל כך שבעה מביקורת עצמית ומביקורת סמויה מהסביבה, כך שכמות רגשות האשם שמציפה אותי מכל שאלה פשוטה היא אין סופית. בסופו של יום, אני גברת לעצמי. למדתי על בשרי, לפעמים בדרך המאוד קשה, איפה הגבולות שלי עוברים ואני מכירה אותם טוב מאוד, אז אם שתיתי בירה אחת, אכלתי עוגייה או עישנתי סיגריה אני עדיין בגבולות הגזרה שלי.

ובכלל, בבחירה בין לחיות ללהיות חולה שמוגבלת על ידי המחלה שלה, אני מעדיפה לחיות. ואם זה אומר שאני אמות חמש שנים קודם, אז יסלחו לי האנשים שאוהבים אותי ורוצים שאני אשאר לנצח, אבל אני באמת מעדיפה את זה ככה. נראה לי שגם הם.

הרי אם הסביבה שלי צריכה לבחור בין יעל השמחה והמחייכת עם קצפת של עוגה על השפתיים לבין יעל המצוברחת, מוכת האשמה והביקורת שנמצאת במאבק תמידי שהסוכר לא יעלה או ירד ואיך להיראות נורמלית ומלאת סטייל עם נעלי נוחות, נראה לי שברור שהאופציה הראשונה עדיפה.

אל תבינו לא נכון, אני לא עושה רק מה שבא לי. יש מידה מסוימת של פשרות שנעשות ואדפטציות פיזיות ומחשבתיות שצריך לעבור לפעמים, אבל בין זה לבין להשתעבד לחיים שכל כולם סובבים את המחלה שלי, אני חושבת שיש רק בחירה נכונה אחת.

אז תעשו לי טובה ואל תגידו לי מה לעשות. תנו לי לחיות את החיים שלי בשקט ותנו בי את האמון שאני עצמאית ואחראית מספיק בשביל לעשות את הבחירות שלי, גם אם הן נראות לכם שגויות.

ומצד שני, גם לסוכרת יש יתרונות

  • עוד באותו נושא:
  • סוכרת

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully