חיים של אבא: עבודה עברית

"יואבי, סלואו, סלואו, בי קרפול, ת'ר אר קיד אול אראונד היר". ישבתי על הספסל בגינה ולא ידעתי מי יותר פתטי, האימא המצודדת הזאת שנראית כמו ישראלית מהוואלי וגם נשמעת ככה בזמן שהיא רודפת אחרי הבן הקטן שלה שרוכב על אופניים, או אני, שהשארתי את הילדים שלי מאחור, ומתוך אידיאולוגיה - טוב, גם מתוך עצלות - דנתי אותם לחיי נצח של איזראלי אקסנט בעולם של אנגלית עסקית.

האנגלית שלי טובה מאוד, טנקס. אוצר מילים, פאסט פרוגרסיב, הכול. אני אפילו מסוגל לדבר במבטא אמריקאי במשך שלוש דקות ברציפות בלי שיחשדו שאני אחד שסביח זה אצלו טופ 5 בתפריט. גם אשתי מדברת אינגליזית שוטפת, ובקיץ אפילו מקבלת לוק קליפורני. אבל כשהילדים נולדו היה לנו ברור שעברי, דבר עברית! לא דנו בזה ולא קבענו מראש, זאת הייתה הסכמה טבעית ביני לבין המטריאלית. היה נראה לנו שגוי, מעייף וקצת פלצני לגדל את הילדים בסביבה דו-לשונית של וול סטריט פינת רחוב השוהדא, ועל הדרך לוותר על האפשרות לתקשר באופן מוצפן באנגלית כדי שהם לא יבינו על מה הסגל בבית מדבר.

פעם הייתי מסתכל בהתנשאות על כל הוואנביז האלה שקוראים לבן שלהם שון ומדברים איתו היבריש כדי שבעוד 20 שנה הוא יתקבל להרווארד בלי בעיה, יעשה תואר שני במנהל-משהו ויחזור לארץ או שלא, אבל וילה, ג'יפ וחיוך ממנהל הבנק יובטחו לו לכל חייו. חשבתי שהם - תעשו פווו כדי לנער את האבק ותשתדלו לא לצחוק - פחות קשורים לארץ ולאנשיה, פחות מחוברים לתרבות הישראלית ולעברית היפה.

הם התחברו לי לאלה שמקטרים בקול בגלל שיש תור של שלושה אנשים בדואר אבל מוכנים לחכות שלוש שנים ולשלם אלפי שקלים לעורך דין כדי לקבל אזרחות אירופאית. הרי למה שמישהו מחיפה או מרחובות ידבר עם הילדים שלו באנגלית, צרפתית או וואטאבר, ויהפוך לסבא שלו את הארון כדי למצוא מסמכים שיעידו שהוא שייך מבטן ומלידה לעם סגולה אחר – העם הפולני, כן? – אם הוא לא חושב שמדינת היהודים היא בעירבון מוגבל עם אחריות לשנה בלבד וזאת בתנאי שארצות הברית חידשה את הביטוח?

ועכשיו אני יושב בגינה, נזכר בכל אותם סרטים שאני נאלץ לתרגם לילד סימולטנית כשבאותו זמן יכולתי לעשות משהו סימולטני אחר, וחושב על הבת האבסולוטלי פביולס שלי, שאמנם שרה שוטף ריהאנה ואלפאוויל – זה בגלל אשתי, אני אחראי לצד של לנון – אבל חוצבת במבטא עמק יזרעאלי משפטים עם פאסט סימפל שהוא הכול חוץ מסימפל עבורה.

ואז הצטרפה אל המצודדת ויואבי אימא מצודדת-פלוס. "יו קאן פליי וית' יואב היר, גו אפ דה סלייד". באנגלית זה נשמע יותר טוב. אם זה נשמע כמו טרנד, נראה כמו טרנד והולך כמו טרנד, אז,נו, זה טרנד, ואולי אפילו שינוי תרבותי כלשהו שהולך ומתעצם. זה לא רק שתי האימהות הוואנאביז האלה שרוצות שהילד יהיה חתיך שיבוא באנגלית וצבעים, זה גם השכן שלי אסי, מלח הארץ בלי מירכאות, שהילד שלו צעיר מהבן שלי בשנה ואמנם כבר כותב את ה-א'-ב', אבל גם את ה-ABC. עד הסוף ולפי הסדר. לבד.

מיד חיפשתי מאמרים שיספקו לי כיסוי תחת אקדמי לכך שעדיפים ילדים חד-לשוניים. אמנם מחקרים הראו שבגיל צעיר אוצר המילים של הדו-לשוניים דל יותר, אבל בטווח הארוך יש רק יתרונות. המאמרים השאירו אותי עם לסת שמוטה ולשון בחוץ: דו-לשוניות תורמת להתפתחות הקוגניטיבית של הילד ומעשירה את עולמו; ילד דו-לשוני מבין שניתן להתבטא ולתאר מחשבות או חפצים בכמה אופנים, דבר התורם לגמישות המחשבתית שלו; לדו-לשוניים קל יותר לרכוש שפה נוספת וגם את ההיגוי השונה שלה; שליטה בשתי שפות או יותר משפרת את המודעות שלהם לתקשורת ואת היכולת להתחבר לעולמו של הזולת. בקיצור, ילדים דו-לשוניים הם לכאורה-עלאק טובים יותר. הם בטח גם ממושמעים יותר, ישרים יותר ונחמדים יותר ויגדלו להיות יפים, חכמים ועשירים. לעזאזל, כלומר סססאמק, כלומר שיט.

ישבתי על הספסל והרגשתי קצת יותר פתטי משתי האימהות המצודדות שעמדו לידי. קראתי לבן שלי. זכרתי שבגיל שלוש לימדו אותם בגן לומר צבעים באנגלית, אז התחלתי לומר צבעים בעברית והוא תרגם לאנגלית, וזכר את כולם. הסגול אפילו יצא לו במבטא טקסני. איזה פספוס. אחרי כל השנים האלה הוא ואחותו כבר יכלו לדבר במבטא אוקספורדי ולהפוך למורפיקס אנושי.

בינתיים הילד לקח גיר והתחיל לכתוב על המשטח מ-א' עד ת'. יפה מאוד! אכן, גאווה ישראלית. עכשיו הילדים שלי, החד-לשוניים, העבריים, יצטרכו להתאמץ, להזיע ולחרוק שיניים כדי לגשר על הפער. פאק, זה הולך להיות קשה. וזה עוד לפני התחרות עם האמריקאים שלומדים סינית מנדרינית. לא נורא, שיתאמצו, ככה צריך. אנחנו מחנכים אותם לעבודה עברית.