לשחרר תקשורת תקועה

אתם מכירים את זה: הילד לא מוכן להיכנס לאוטו בבוקר, עושה עניין מלצחצח שיניים ומשגע אתכם עם האוכל. זה קורה לנו כל יום. אנחנו מרבים להיקלע לסיטואציות מתסכלות עם הילדים שחוזרות על עצמן. את תחשבו על זה, נדמה כי אנחנו נסחפים שוב ושוב לאותן תגובות ומנהלים בצורה דומה את המצב מבלי יכולת לשנות את הדברים. התגובות שלנו הן הרבה פעמים תוצר של דפוסים אוטומטיים החוסמים תקשורת מקדמת ומעכבים יצירת דיאלוג אלטרנטיבי. הן לרוב תוצאה של חוויות לא נעימות או קשות, שחווינו בילדותנו ונצרבו בגופנו.

מעבר לפן הפסיכולוגי של הדפוסים האלה והביטוי שלהן בתקשורת שלנו עם הסביבה, יש להןם גם ביטויים פיזיים שונים. לעיתים כל מיני דפוסים שהוטמעו בנו "תוקעים" אותנו בקשר וביחסים עם הילדים שלנו. הבשורות הטובות הן שאפשר לרכוש כלים כדי לזהות את הדפוסים האלה, לפתח מודעות לגביהם ואז לשנות אותם ולחוות שיפור באיכות החיים ובקשר עם הילדים.

נועה אבירי, מדריכה מוסמכת בשיטת גרינברג, מלמדת בתהליך עבודה עם הגוף כיצד לתת לו תשומת לב וכך לשקף טוב יותר לעצמנו ולסביבה רצונות, רגשות, איכויות וגם חולשות. "כשאנו במודעות ותשומת לב לגוף, אנו מזהים חוויות מסוימות החוזרות על עצמן, אותן אנו רוצים לשנות, אבל יש לנו תחושה שאנחנו שבויים במעגל".

שיטת גרינברג פותחה במהלך שנות ה-80 בישראל על ידי אבי גרינברג וכיום יש לה מעמד בינלאומי. זוהי שיטה אלטרנטיבית, ואם תרצו, דרך חיים, בה לומדים את דפוסי ההתמודדות שלנו עם פחד וכאב - איך אנו מגיבים אליו, מונעים אותו, מתעלמים ממנו, מתגברים עליו ואז משנים את הדפוסים. בתהליך הטיפול משתמשים במגוון טכניקות, שייעודן הוא להרחיב את תשומת הלב לגוף: טכניקות מגע ותקשורת מילולית. האבחון אגב, נעשה דרך כפות הרגליים. השיטה מיושמת הן על מבוגרים והן על ילדים ותינוקות.

כדי להסביר איך השיטה עובדת אבירי נותנת דוגמה מהקליניקה. רוית (שם בדוי, 34), אמא צעירה לילד קטן גדלה בבית עם המון חוקים. נושאים כמו הנאה, פראיות וכוח היו בגדר האסור. כילדה חשה רוית שאין לה את המרחב לתפוס את המקום שלה, להתנסות, ולבטא את עצמה ואת הרצונות העמוקים שלה. אבירי מסבירה שהחוויה הזו "נרשמה" אצלה בגוף ובאה לידי ביטוי באפן בו החזיקה את ראשה, בטווח תנועות מצומצם מאוד ובשליטה ונוקשות גבוהה בגוף - כאילו ניסתה לשים את גופה תחת משטר קפדני.

רוית הגיעה לטיפול משום שבחוויה שלה עם בנה, בכל פעם שהיה משתולל ונהנה, הרגישה שזה הופך להיות מאוד אינטנסיבי מדי, לא יכלה להכיל את זה ולכן הייתה תמיד עוצרת אותו. "מה שקרה הוא שבכל פעם שחוותה את האנרגיה המתפרצת של הנאה ופראיות, זה עורר בה פחד בגלל האיסורים מבית הוריה", מחדדת אבירי. באמצעות ההבנה של המנגנון והמודעות לגוף, למדה רוית דרך אימון אישי להכיל אינטנסיביות ולנשום כדי למוסס את הנוקשות. כ
חלק מהשינויים שעברה החלה לגלות יותר גמישות עם בנה וגם נתנה מקום לרצון ולצרכים שלה. "עכשיו היא יותר נהנית איתו ודווקא מהחלקים היותר פראיים ושובבים שלו".

כשכאב פיזי או רגשי מופיע בחיינו, רובנו למדנו להתעלם ממנו או להתנגד לו. "אלה דברים שאנו מסגלים במהלך החיים ולאו דווקא עוזרים לנו", פותחת אבירי צוהר לחשיבה אלטרנטיבית ומסבירה שילדים מגיל צעיר מפתחים תגובות קבועות: "כשילד יקבל מכה התגובה שלו תנוע בין היסטריה של בכי וצעקות, או קיפאון שאחר כך ימצא את דרכו החוצה. ברגע שנמצאים ליד הילד ונותנים יחס לכאב שלו זה מנטרל את כל הדרמה מסביב".

לפי דבריה זה מאוד פשוט לתת יחס לכאב: שמים יד על המקום שכואב, שואלים איפה כואב ואומרים לילד לנשום ולהרגיש את הכאב. אבירי גם מציעה לנשום יחד איתו ולתת לו את הזמן והמרחב לבכות ולברר איתו מאוחר יותר את רמת הכאב. "ילדים נרגעים שיש מישהו לידם, שמרגיש אותם ואת הכאב שלהם ונותן לזה מקום".

אבירי מציינת שכשיש לנו כאב, פיזי או רגשי, אנחנו פשוט רוצים שהוא יעבור, אבל אם נסכים להיות עם זה, לתת לזה מקום, נוכל להמשיך הלאה בלי להיתקע מאחור. "התעלמות מהכאב גורמת לילדים לפתח אמונה שהם צריכים להיות חזקים מול הכאב כי ככה הסביבה מתייחסת לזה. חלק מהביטויים של זה בגוף יכולים להיות: הקשחת שרירים או נשימה שטוחה, כי כך חווית הכאב פחות מורגשת".

כשילדים רוצים משהו הם ינסו להשיג אותו בכל כוחם, אך לא תמיד מתאפשר לנו לתת להם את מה שהם רוצים. לעיתים, כשהרצונות מתנגשים, אנו מנסים להילחם עם הרצון שלהם, כלומר בהם ונגררים במהרה למאבקי כוחות ומשחקי שליטה. מי ינצח? הרצון של ההורה או של הילד?

"למאבק כוח יש חוויה של מלחמה בגוף. עולה הרבה כעס ותסכול וזה תמיד נגמר בחוסר אונים של ההורה ובוויתור או בזה שמכופפים את הרצון של הילד", אומרת אבירי ומדגישה כי הגישה של אחד יפסיד והשני ינצח רחוקה ממה שאנחנו רוצים כהורים, כי אנו רוצים ללמד ולהדריך ולא לשלוט.

ברגע שאנו מפנים את תשומת הלב לגוף אפשר להתבונן איפה יש מאמץ. האם החזה והבטן מתקשחים? האם הנשימה מהירה? לא מורגשת? או שבכלל עוצרים אותה", מסבירה אבירי ומוסיפה שבסיטואציה של מאבק כוח יש המון מתח באוויר, ואת האווירה אנו יוצרים עם הגוף.

אבירי מציעה להתחיל לנשום עמוק ולאפשר לשרירים להיות יותר רפויים, כמובן, שהדרך להשתחרר מדפוסים אלו דורשת אימון, הדרכה ועבודה עצמית, אבל כדי אימון לומדים להבחין מתי הסימנים האלו מופיעים לנו בגוף והיכן. כך מקבלים כלי נוסף המאפשר לשים לב לסיטואציה, לילד שלנו, ולמה שבאמת קורה שם, מבלי סתם להיגרר או להיתקע.

עודד (שם בדוי, 40) הגיע לטיפול משום שלעיתים תכופות היה מאבד סבלנות ומתעצבן במהירות על בנו הצעיר. הוא העביר ביקורת על הדרך שבה בנו אוכל או מתנועע, אבל הדפוס ההתנהגותי הזה הפריע לו. עודד ראה איך זה פוגע בבנו, מוריד לו את הביטחון ומרחיק ביניהם.

דרך עבודה על הגוף הוא למד לזהות כיצד בסיטואציות של ארוחות מסביב לשולחן או בהתארגנות ליציאה מהבית, כשהקצב האיטי של הילד עצבן אותו - הוא נאטם, הרחיק את החזה והתחיל לנשום נשימה "שטוחה" יותר.

"דרך זיהוי החוויה וההרפיה שלה כשמתרחשת, הוא הצליח להעיר לבנו בצורה שאינה ביקורתית ולא להדוף את הילד ממנו", מפרשת אבירי ומוסיפה כי החוויה של עודד נבעה מההיסטוריה האישית שלו. במהלך חייו ילדים נטו להציק לו והוא למד שזו הדרך היחידה שלו להדוף אותם, לאטום את עצמו ופשוט לחכות שזה יחלוף. הוא לא הכיר אופציה אחרת.

"כשאנחנו נמצאים על אוטומט, יכולת הבחירה מאוד מצומצמת, אבל כשעוזבים את המאבק נפתחות המון אופציות: לפעמים הדבר שעליו אנו מתעקשים הוא לא חשוב כרגע ואפשר גם להציע פשרה או לחשוב על אפשרות אחרת המצויה בארגז הכלים של התגובות", אומרת אבירי ומדגישה כי חשוב לתת לילדים את התחושה של שליטה ובחירה, כי אחרי הכול הם חלק פעיל בסיטואציה.