מפות הקרב מגולגלות, מגירת הרעיונות כבר ריקה מזמן, גם הכיסים מדולדלים, אבל הריאליטי המשפחתי הזה לא נגמר. להקת המאמאס אנד פאפאס שכולנו חלק ממנה הייתה חייבת להעביר עוד שלושה שבועות של חופשת חגים, אחרי שבקושי שרדה חודשיים כאלה בחופש הגדול, כשהילדים כבר שבעים מרוב כיף ומרגישים הכי חופשיים בעולם, בזמן שכולנו כלואים במציאות המקבילה בשם "תנו לנו לפחות 40 שעות עבודה בשבוע ואולי תמשיכו איתנו עוד חודש במשרד". מספיק עם הקשקושים על תל"ג ותקציב הביטחון, חוסנה הלאומי של החברה הישראלית נמדד באופן בו מתפקדות משפחות במלחמת חופשת החגים, המלחמה שלעולם לא תקראו עליה בכתב העת "מערכות".
הרצון לחסוך עוד קייטנה הפך את צפיפות האוכלוסין בבית לכזאת שמאיימת על שלוות הנפש, והמצב השתנה ל"זהירות, דליק". אוקיי, היו לילדים גיחות לים, חוגים ובילויים עם ילדים אחרים, אבל היי, זה כל כך קיץ 2013, הגיע הזמן להתקדם הלאה. אז אחרי שהכול כבר די מוצה ביולי-אוגוסט, הימים הנוראים של תשרי התמלאו בעיקר בשעות ארוכות ומורטות עצבים בבית, שהפך לזירת מאבק על המשאב הכי יקר לצעירים של היום: מסך. בימים הקשים האלה הטלוויזיה והמחשב עבדו שעות נוספות.
ככה זה, הילדים של היום מסוגלים לשלוף כבל usb מהטבור ולהתחבר לקופסה שמקרינה משהו בכל זמן נתון לזמן בלתי מוגבל. הקטנצ'יק ראה בלופ אינסופי את "ראלף ההורס" ו"מכוניות" כאילו מדובר בקלאסיקות סטייל "נהג מונית" ו"אפוקליפסה עכשיו", ואת הרווח בין הצגת הבוקר להצגת הצהריים מילא בקצת זמן מחשב. עם הגדולה זה פחות בעייתי. לילדות בנות תשע יש חיים משל עצמן, עד כדי כך שאני שוקל לדרוש ממנה להשתתף בשכר הדירה. היא מג'נגלת בין חוגים לפעולות בצופים, ולך תמצא רגע להחליף איתה מילה אחרי הצהריים. אבל גם הצליחה פה ושם להתארגן על שעתיים-שלוש ביום של סינמה-סלון. וכשזה חפף את השעתיים-שלוש שלו, גם השכנים שמעו על זה.
הצורך הוא אבי ההמצאה. לא ברור מי הגה את האמרה הזאת, אבל מדהים שהוא חשב עליה מבלי שחווה בכלל את החופש הקטן של החגים, ממש ביציאה מהחופש הגדול. היה ברור שחייבים לשבור שגרה, ולא צריך סקר: הסיבה לכך שעם ישראל יוצא בהמוניו לטיולים בחגים והופך את הארץ לפקק אנושי, היא כי אף אחד לא רוצה להפוך את המשפחה שלו לגרסה הישראלית של "הניצוץ".
טיול משפחות הוא פתרון מנצח. אתה מנתק את הילדים מהמסך; מספק להם אינטראקציה עם ילדים אחרים; שותל להם אטרקציות לאורך היום; גורם להם להרגיש את הטבע; נוטע בהם ערכים כמו אהבת הארץ, שמירה על הסביבה ודאגה לחי ולצומח; אה כן, זאת גם דרך יעילה להתיש אותם ולתעל את האנרגיות שלהם - שמוקדשות במשך רבעון קיצי שלם לריבים על כל דבר אפשרי, ותודה לכל אלה שיצרו את החופש הבלתי נגמר - לכאלה שמנותבות לטיפוס על הר בזווית של 30 מעלות.
נסענו לנחל יהודיה ברמת הגולן. נוף מרהיב, מים זורמים, מזג אוויר בהזמנה, לא עמוס מדי. לפני היציאה לדרך סידרתי אותם בחי"ת ואמרתי שהמסע לא ארוך ולא קצר, לא קשה ולא קל, ואם יש שאלות שיפנו למ"מ, אמא, וגם יגלו לי מה ענתה. הם נכנסו לערפל קרב.
ההתחלה, כמו כל ההתחלות, הייתה קשה. הילדים טיילים רציניים וכבר חרשו את הארץ מכל זווית, אבל תמיד בקילומטרים הראשונים, כשהם עדיין דיגיטליים וחסרי אנרגיה, אתה הופך לפורטר נפאלי שסוחב על הגב את התרמיל כשמעליו הנסיך הקטן. מסע פילים.
אבל צעד רודף צעד, דקה עוקפת דקה, ולאט לאט מתרחשת מטמורפוזה מופלאה. הם משתנים מביל גייטס לספי בן יוסף, כי כמו תמיד האוויר משנה את האווירה, והיציאה לטבע הופכת אותם מרובוטים זומבים שבוהים במסכים שטוחים, לילדי טבע פראיים שאוהבים ללטף אבני בזלת, מתרגשים למראה החצבים הפורחים, מחפשים עופות דורסים בשמיים וצדים מדי פעם במבה וביסלי. השיא, כמובן, היה ההליכה במים הקרים, והשחייה בבריכות שלפני המפל. 24 שעות קודם לכן הם לא הסכימו לשתות מפה לפה, ועכשיו הם נראו כמו "שבט דוב המערות".
באופן אירוני הניתוק מהבית הפך אותנו שוב למשפחה. דיברנו, צחקנו, נרטבנו, הלכנו. נו, עשינו את כל הדברים האלה שהילדים רואים בטלוויזיה. זה היה ברור מראש שזה מה שיקרה, שנקבל כמה שעות של הפוגה משובבת נפש מקרבות ההתשה, שמתחילות עם שחר מול ערוץ הילדים ונגמרות בהצקות הדדיות כי-אין-בית-ספר-אז-אפשר. גם ידענו, והרי כבר השתמשנו בטריק הזה לא מעט פעמים אין כמו טיול בחיק הטבע כדי להחזיר את הילדים לחיקך עייפים ומחוקים.
בנסיעה חזרה הילדים נשפכו מאחורה ודפקו שעתיים שינה רק כדי לקום רעננים עם הכניסה הביתה, ולהדליק מיד את הטלוויזיה. יש הערב הצגת חצות של "ראלף ההורס" בסינמה-סלון. אתה רוצה להתנגד, אבל הטיול והנסיעות גמרו בעיקר אותך. בשנה הבאה, לקראת החגים, אבדוק מראש אם יש פעילות מאתגרת יותר נוסח "כיבוש החרמון משפחות משחזרות". בינתיים, אני זז הצדה כדי לא להסתיר להם, ורושם עוד משחק מצוין שנגמר בהפסד בכבוד.