אנחנו עם לבדד ישכון שלנצח יאכל חרב. עם נרדף, שחי בצללים. הגזירות נערמות על ראשנו, וכל תקוותנו היא לשרוד את היום ולקוות שמחר יהיה יותר טוב. עם שחי בחרדה קיומית. עם יצירתי ויוצר, שלא מבין איך זה שהוא, שתרומתו לאנושות אינה מוטלת בספק, נדחק שוב ושוב לאחור וזכויותיו נרמסות לאורך שנים. אנחנו חיים בארץ אוכלת הוריה.
החופש הגדול הוא התקופה בשנה שמגדירה ומחדדת את ההבדלים בנינו לבינם, בין הורים לילדים בגיל חינוך לבין שאר בני האדם. חודשיים בשנה בהם אתה מרגיש פיזית את נדידת שתי היבשות הגדולות של החברה הישראלית, אשר מתרחקות זו מזו, כשרגל אחת שלך בשוק העבודה ורגל אחת במערכת החינוך, והשפגאט הזה גומר אותך מכאבים.
יש פה מלחמת עולמות ואתה זה שמשלם את המחיר בשדה הקרב. בעוד גלקסיית מערכת החינוך נעה שנה אחר שנה לעבר חור שחור בשם "החופש הגדול", שוק העבודה מתנהל כהרגלו ביקום המקביל "א'-ה', פקקים, 9:00-18:00, פקקים, עבודה מהבית". ביומיום הפער בקושי ניתן לגישור, והורים פשוט מנדבים מרצונם הלא חופשי חלקים נאים ממשכורתם למטפלות, צהרונים או תיכוניסטיות בנות 17 שמשמרטפות, אבל החופש הגדול הוא כמו הר תלול של ימים בהם צריך למצוא סידור לילדים.
ההורים של היום עובדים בשנים האחרונות יותר שעות עבור בערך אותו כסף, חיים בעולם מתייקר של תחרות מטורפת בשוק עבודה חסר ביטחון תעסוקתי, ומארגנים פעם בחיים מחאת יוקר מחיה ועגלות רק כדי לגלות שהחיים שלהם השתנו למשהו שהוא עוד מאותו דבר. עכשיו לך תארגן עוד קיץ בו אתה מכייף עם ילדים, שומר על תפוקה בעבודה ולא פושט את הרגל מבחינה כלכלית.
להורים שילדיהם תיכוניסטים יש פטור מאלתורים. הם פשוט אומרים לילד "ביי ובהצלחה בעבודה במזנון" בסוף יוני, משאירים פעם בכמה ימים מעטפה עם מזומנים מתחת לדלת חדרו הסגורה, ופותחים אותה בסוף אוגוסט כדי להזכיר לו שזהו, הוא חוזר להיות הבן שלהם. הורים לילדים צעירים יותר צריכים תכנית ברורה ומדויקת, שתעשה את הלא ייאמן ותארגן את חיי המשפחה והעבודה בהרמוניה.
כמובן, מי שאמונות על התכנון והביצוע של התכנית הבלתי אפשרית הן האימהות, כי הרי כל מה שאנחנו האבות יודעים לתכנן זה מערכות נשק חדשות או תקציבים של מפעלים. לתכנן מסגרת משפחתית-כלכלית-תעסוקתית בחופש הגדול זה משהו שגדול עלינו. תכניסו לחדר אחד את סטיבן הוקינג, ברק אובמה, ביל גייטס ומארק צוקרברג, תבקשו מהם לשרטט תכנית קיץ שכזאת, ותקבלו דף לבן ריק. אולי מישהו מהם יבריק ויציע לשים לילדים משהו בטלוויזיה.
החיים הם מה שקורה לך בזמן שאשתך מתכננת תכניות אחרות. אז היא רושמת אותם לקייטנות, מתאמת הסעות עם אימהות אחרות, דואגת לפעילויות בשעות אחר הצהריים, מזמינה חופשה לסוף אוגוסט כדי לשרוף עוד כמה ימים לפני החזרה ללימודים ואתה רק אמור לעשות מה שהיא אומרת. אבל שניכם יודעים שזאת מלחמה בטחנות רוח. היא דון קישוט ואתה סנצ'ו פנצ'ו.
קייטנות, לדוגמה, לא פותרות שום בעיה. הן רק מספקות מסגרת יקרה יותר וכייפית הרבה יותר לשעות שבין 8:00 ל-14:00. אחרי שבועיים הקייטנה נגמרת, כיבוי אורות, המדריכה אומרת שלום לחניכות, רק כדי לראות אותן שוב ביום ראשון, במסגרת המחזור השני של...נכון, הקייטנה. הורים משקיענים במיוחד ירשמו את הילדים לשתי קייטנות שונות במחזורים עוקבים, נניח קייטנת מדע וקייטנת כדורסל, רק כדי שלילדים יהיה מגוון בחיים וההורים יוכלו להמשיך לעבוד ולממן את אותן קייטנות.
אחרי שנגמר יולי ואיתו הקייטנות, עוברים לקייטנת הורים. זה רעיון מצוין - גם חברתי וגם חסכוני. כל הורה לוקח רק יום חופש אחד בשבוע, בו הוא אחראי על בידור, שינוע והשקיית הילדים, ובשאר הימים ההורים האחרים נושאים בשוויון בנטל. אבל אז אתה מגלה שלהעסיק חמש בנות תובעניות זה די טובעני, ועשר שעות עבודה במשרד רואה חשבון או במכרה פחם הן לא הדבר הכי נורא בעולם. אפשר להיעזר בהורים, ובתום תקופת הקייטנות לשלוח את הילדים לגלו?ת של כמה ימים אצל סבא וסבתא. הבעיה היא שאתה מקבל אותם בחזרה נקיים ומגוהצים, שבעים, שזופים ומאושרים, ועכשיו לך תעמוד בסטנדרטים האלה בהמשך הקיץ.
לפעמים, למרות המאמצים, אין סידור. לא נעים. כדי לכסות על המבוכה אנחנו מוכרים לילדים ש"מחר יהיה כיף עם אבא בעבודה", ואז לאורך כל היום אנחנו מסתובבים עם חיוך חצי מתנצל, סופגים בהשלמה מחמאות מהקולגות שאויש כמה הם חמודים, מחפשים להם מחשב פנוי, נותנים להם דפים לציור, מנסים לעניין אותם, מהסים אותם כל חמש דקות, מבקשים מהם לא לריב, מפרידים ביניהם ומסבירים לבוס ש"זה רק להיום". לפחות כולם ישמחו אם ליום אחד תחתכו הביתה מוקדם מהרגיל.
אפילו שר חינוכנו כתב בפייסבוק שלו שיש "היקף מוגזם של שעות תעסוקה בישראל. אולי אנחנו עובדים יותר מדי ומקדישים פחות מדי זמן לילדים, למשפחה. אני מרגיש שהיה נכון לקיים דיון על טירוף השעות שבהן אנו עסוקים. אולי הפכנו לעבדים מודרניים שמחפשים 'סידור' לילדים". גם אני מרגיש שהיה נכון לקיים דיון, ואפילו ממש לעשות משהו בנידון, כי היה נחמד מאוד והוגן מאוד אם גם ההורים היו יוצאים לחופש גדול, או לפחות מבלים אותו באוגוסט-ספטמבר וחוסכים לעצמם חלק מכאב הראש שגורם החופש הקטן שבין ראש השנה לשמחת תורה. אבל סקנדינביה זה לא כאן חביבי, לך ישר ושמאלה ואולי תגיע.
ואז אתה מגיע לסוף אוגוסט עם הלשון בחוץ, כיסים ריקים ועור צרוב ומתקלף בגלל קמפינג בחוף הב?ו?נים. שלום אבא'לה, ברוך בואכה אל החגים.
