אני יושב מול חוברת "חילוק עד מאה" ומרגיש כמו מייקל קורליאונה. בדיוק כשחשבתי שאני בחוץ, הם משכו אותי בחזרה פנימה. האותיות מטושטשות, העפעפיים כבדים ואני חייב לענות על השאלה הבאה: "לחנות פרחים הגיע משלוח של 174 ורדים אדומים, 109 ורדים לבנים ו-122 ורדים ורודים. מוכר הפרחים הכין זרים, כשבכל אחד מהם אותו מספר של ורדים. הציעו שתי אפשרויות למספר הפרחים שיהיו בכל זר". בן 36, נשוי + 2, עם מכונית מתיישנת וקמטים חדשים, וכן, עדיין יש לי להכין שיעורי בית למחר.
כלומר, אני זה עם האחריות המיניסטריאלית ואף לינדנשטראוס לא יצליח לצלוב אותי. הגדולה היא זו שצריכה לשבת ולחשוב, לפתור ולכתוב, ולעמוד בתוצאות. אני רק בודק, מתקן, מעיר הערות, מנסה להוביל "תהליכי חשיבה", אם לדבר בז'רגון של כל מיני אנשים עם משכורות שמנות וחולצות מכופתרות. בקיצור, יש לי שיעורים. זה אמנם תהליך ששואב מדי יום שעתיים מהחיים, ודוחק את ערימת המטלות לשעות הנוחות והשקטות שבין 2 ל-4 לפנות בוקר, אבל מה לעשות, איזה מן אבא ירצה שהילדים שלו לא יהיו חכמים ומוצלחים?
בזמן שאני מסביר לה את התשובה, העיניים שלה סורקות את הבית בחוסר שקט. היא קמה לרגע, אחר כך יושבת על רגל אחת, פוזלת לרגע לעבר הטלוויזיה הכבויה, שואלת אם אפשר ללכת לחברה. אין לה בעיות קשב וריכוז, זה פשוט החופש קורא לה לצאת לחיים חדשים. קשה לחיות עם הצביעות הזאת. תסתכלו עליהם ותראו אותנו. היא הייתה רוצה לעשות עכשיו משהו אחר, אני הייתי רוצה לעשות עכשיו משהו אחר, אבל החוטים הבלתי נראים של מערכת החינוך, זאת שחשבת שעזבת מזמן רק כדי לגלות שהיא עומדת מחייכת בדלת, גורמת לשנינו לבלות את אחר הצהריים מול חוברת "חילוק עד מאה" במקום לעשות דברים כיפיים אחרים ביחד או לחוד. אז אני לוקח לי אחר הצהריים חיובי ואומר שגם זאת דרך לבלות זמן איכות ביחד, ועצמי עונה לי בהגיענו שגם מההונאה העצמית הזאת עוד נצטרך להיגמל.
שיעורי בית הם מאותן העבודות שאיש לא ישלם לך עליהן שעות נוספות. בן אדם קם בשש וחצי בבוקר, מכין כריכים, שולח את הילדים למסגרות, אוסף אחר הצהריים, יודע שבבית מחכה לו עוד עבודה מהעבודה, שומע על הגזירות הכלכליות ומבין שמהאדם העובד הוא הופך לאט לאט לאדם האבוד, ואחרי כל זה צריך לשדר פאסון כאילו הדבר הכי מרתק בחיים זה לוח הכפל. אני מסדר לעצמי תרגיל חשבוני פשוט שאומר שאם הקטן בן ארבע ואופציות ההתרבות עדיין פתוחות, אז יש לי להכין שיעורים עד איפשהו בין גיל 55 ל-60. זה השליש של החיים שבו אתה מקווה שיוסיפו לך כמה שנים על התנהגות טובה. בא לי לכתוב על הקיר של השירותים "עד מתי קוסינוס 13'", אבל אני יודע שאצטרך לנקות את זה אחר כך.
השבוע היה יום הורים. למרות שכבר היו כמה כאלה זה עדיין מפתיע בכל פעם מחדש למצוא את עצמך בצד ששומע את הביקורת ולא חוטף אותה. מערכת החינוך מזמנת אותך, תלמיד בינוני בדימוס, כדי לומר לך שבינתיים הבת היקרה שאתה מעצב בבית היא ממש מוצלחת אז תשתדל לא לקלקל. אמנם זה רק כיתה ג' והשחיקה הגדולה עוד תגיע, אבל בינתיים זה עדיף על החלופה שעדיין צרובה בך מהימים שהעברת בהישענות על שולחנות פורמייקה.
ואתה חש גאווה, כאילו הפוטנציאל שכל כך דובר עליו כשהיית תלמיד מתחיל להתממש סוף סוף כשאתה אבא. בנוסף, יש פה גם התפתחות אבולוציונית מטרידה: פחות חשוב לך איך המורה נראית ויותר חשוב לך לשמוע מה יש לה לומר, אבל זה לא העניין כרגע. העניין הוא שאתה אבא ויש תלם שחרשו בשבילך, אתה שותל, זורע, משקה, מטפח ובסוף צריך לתת את היבול למדינה. אין דרך אחרת ודיר באלאק אם לא תעמוד בדרישות מכון התקנים.
אז אני עומד מולה כמו מיסיונר של המערכת, ומשכנע אותה שלהכין שיעורים זה כיף וחשוב וההפך. האם מה שיעזור לה בחיים זה לדעת לפתור תרגיל כמו: __= 5:__ + 5: __ = 5: (__ + __) = 75:5. ובכן, התשובה הברורה, בלי משוואות ובלי נעלמים, היא: לא. בכיתה ג' עדיין לא מלמדים מושגי יסוד באזרחות כמו פרוטקציה, קומבינה וביורוקרטיה, ובגילנו כבר יודעים שהחיים הם לא אחד לאחד מה שלמדנו בבית הספר.
ובכל זאת, הנה אנחנו כאן, מעל "חילוק עד מאה". המערכת הצליחה ובגדול, כי אתה מאמין שיש לך תפקיד חשוב - אתה פס הייצור של אלה שנקראים "אזרחים שומרי חוק", אלה שמחזיקים פה את הכול כדי שיהיה ליאיר לפיד ממי לקצץ. לכן מדי יום צריך לדגמן חריצות, מוסר עבודה ותשוקה לידע כערכים חשובים שנותנים ולפעמים הם באמת נותנים בסיס להצלחה בחיים. את המזל היא תצטרך להביא בעצמה. אם האמונה החילונית הזאת היא לא ניצחון מוחץ של מערכת החינוך, אני לא יודע מה כן. אתה חלק מהמטריקס, אבא'לה, ואתה לא האחד שישמיד אותה.
