הפסקת הפלרת מי השתייה בישראל נקשרה למדד גבוה יותר של טיפולי עששת בקרב ילדים ולהרחבת הפערים בין אוכלוסיות חזקות לחלשות. כך עולה ממחקר ישראלי שבחן רשומות של ילדים בני 12 שטופלו ברשת מכבידנט בשנים 2014 עד 2022.
הממצא הבולט נוגע לילדים מיישובים בדירוג חברתי וכלכלי נמוך. בקבוצה שסווגה ללא הפלרה, מדד הטיפולים בעששת היה גבוה ביותר מפי שניים לעומת ילדים מיישובים בדירוג גבוה. בהשוואה בתוך קבוצת היישובים החלשים, המדד היה גבוה בכ־24% ללא הפלרה לעומת הפלרה. מדובר בהבדל במדד הטיפולים, ולא בעלייה של 24% במספר הילדים שחלו בעששת.
המחקר פורסם ב־7 בספטמבר 2026 בכתב העת Israel Journal of Health Policy Research. חתומים עליו Rayan Fawarsy, טלי צ'קרטצ'י, מרדכי פינדלר, דורון חיים, יונתן מן וגיא טוביאס, מהאוניברסיטה העברית, המרכז הרפואי שיבא ויחידת המחקר של מכבידנט.
יותר מ־61 אלף טיפולים משקמים
חובת הפלרת המים בישראל הופסקה באוגוסט 2014. החוקרים ביקשו לבחון את הקשר בין השינוי לבין בריאות השיניים בשנים שלאחר מכן, ובמיוחד לבדוק אם ילדים מאוכלוסיות מוחלשות הושפעו ממנו יותר.
לשם כך נותחו רשומות ממוחשבות מיותר מ־50 מרפאות ברחבי הארץ. בתקופת המחקר נרשמו בקרב הילדים 61,066 טיפולים משקמים, ובהם סתימות וכתרים, וכן 3,327 עקירות של שיניים קבועות בשל עששת. כמעט 28 אלף ילדים קיבלו לפחות טיפול משקם אחד, ו־1,545 נזקקו לעקירות.
המספרים מתארים טיפולים שבוצעו בילדים שהגיעו למרפאות. הם אינם מציגים את שיעור העששת בקרב כלל בני ה־12 בישראל, ואינם כוללים בהכרח ילדים שסבלו מבעיות שיניים אך לא פנו לטיפול.
מה בדיוק נמדד?
החוקרים התמקדו במדד MF, המתייחס לשיניים משוקמות ולשיניים חסרות בעקבות עששת. זהו חלק ממדד מקובל להערכת בריאות השיניים, הכולל בדרך כלל גם שיניים עם עששת שטרם טופלה.
במחקר הזה המדד התבסס על רישומי טיפולים, ולכן הוא משקף עששת שהובילה לסתימה, לכתר או לעקירה. ההבחנה חשובה: ילד עם חור שלא טופל לא בהכרח יופיע בנתונים האלה כילד עם עששת. במקביל, גם היכולת להגיע למרפאה והיקף השימוש בשירותים יכולים להשפיע על התוצאות.
הילדים חולקו לשלוש קבוצות לפי הדירוג החברתי והכלכלי של יישוב מגוריהם: נמוך, בינוני וגבוה. החשיפה להפלרה סווגה לפי היישוב ושנת הטיפול, ולא לפי מדידה אישית של כמות המים שכל ילד שתה.
הפער הגדול ביותר נמצא ביישובים החלשים
בקרב הילדים שסווגו ללא הפלרה, המדד הממוצע עמד על 0.817 בקבוצת הדירוג הנמוך, לעומת 0.623 בקבוצה הבינונית ו־0.395 בקבוצה הגבוהה. בקבוצה עם הפלרה נרשמו ערכים נמוכים יותר: 0.660, 0.572 ו־0.361, בהתאמה.
ההשוואה בתוך כל קבוצה העלתה שההבדל בין הפלרה להיעדרה היה מובהק סטטיסטית בקרב ילדים מהיישובים בדירוג הנמוך. בקבוצות הבינונית והגבוהה ההבדלים לא היו מובהקים. אין בכך הוכחה שלא הייתה בהן השפעה, אלא שהמחקר לא זיהה הבדל מובהק בהשוואות האלה.
גם עם הפלרה נותרו פערים חברתיים בבריאות השיניים. עם זאת, הפער בין הילדים מהיישובים החלשים והחזקים היה קטן יותר מאשר בקבוצה ללא הפלרה.
הגנה שאינה תלויה בהכנסת המשפחה
לפי פרשנות החוקרים, הפלרה מספקת הגנה שאינה תלויה באותה מידה ביכולת הכלכלית של המשפחה או בפנייה יזומה לטיפול מונע. משפחות מבוססות עשויות לפצות טוב יותר על היעדרה באמצעות אמצעי מניעה ושימוש בשירותי רפואת שיניים.
זו הצעה להסבר הממצאים, ולא התנהגות שנמדדה ישירות אצל כל משפחה. הדירוג במחקר התייחס ליישוב המגורים, ולכן הוא גם אינו מתאר בהכרח את מצבה הכלכלי של כל משפחה בנפרד.
נמצאו גם הבדלים בין בנות לבנים. בנתונים המאוחדים, המדד הממוצע בקרב בנות עמד על כ־0.54, לעומת כ־0.43 בקרב בנים, פער של כ־25%. החוקרים מציעים שבקיעה מוקדמת יותר של שיניים קבועות אצל בנות, לצד הבדלים בשימוש בשירותי רפואת שיניים, עשויות להסביר חלק מהפער.
קשר חשוב, עם מגבלות
זהו מחקר תצפיתי המבוסס על רשומות רפואיות. הוא אינו מוכיח לבדו שהפסקת ההפלרה גרמה להבדלים שנמצאו, ואינו יכול לשלול הסברים נוספים. לצד גודל מאגר הנתונים, חסר בו מידע מלא על עששת שלא טופלה ועל החשיפה האישית של הילדים לפלואוריד.
למרות המגבלות, החוקרים סבורים שהממצאים מחזקים את הצורך בהשבת הפלרת המים, תוך מתן עדיפות ליישובים חלשים ומימון ממשלתי ייעודי. עד ליישום הם ממליצים להרחיב פעולות מניעה, ובהן מריחת לכת פלואוריד בבתי הספר וחינוך לבריאות הפה. הם קוראים גם למעקב ארצי שיכלול ילדים צעירים יותר ועששת שלא טופלה, כדי לבחון את מלוא היקף התחלואה ואת השפעת המניעה על הפערים.