כשהייתה בת 15 נפצעה אילנה כהן בפיגוע ירי שבו נרצחה חברתה הטובה, ובהמשך שמעה רופא אומר לאמה כי בעקבות הפגיעה היא לא תוכל ללמוד. יותר משני עשורים אחר כך, כשהיא אם לחמישה ובמהלך לימוד להסבה לאחות, היא נקלעה בחופשת החג למצב בו אישה התמוטטה במלון והחלה לבצע בה החייאה.
לצדה התגייסו גם אביה הרופא, ד"ר טוביה שרצמן רופא מרדים בכיר ובנה מתנדב במד"א - שלושה דורות שבאו להציל חיים. עכשיו היא סוגרת מעגל עם בית החולים שטיפל בה: "שערי צדק הציל לי את החיים, והיום מאפשר לי להציל חיים של אחרים"
רק שבוע חלף מאז שאילנה כהן סיימה את קורס ההחייאה במסגרת הלימודים קורס ACLS- קורס החייאה שמלמדים הרופאים בשערי צדק את הסטודנטיות.
בערב החג היא ישבה עם בני משפחתה בלובי של מלון רמדה בירושלים, אחרי הדלקת נרות, כשמשהו באישה מבוגרת שישבה לא רחוק ממנה משך את תשומת לבה. כהן עדיין אינה אחות מוסמכת, אלא סטודנטית שנמצאת בעיצומה של הסבה מקצועית מהוראה לסיעוד, אבל באותו רגע הידע הטרי מהלימודים הפך למציאות.
"זיהיתי אישה בסביבות גיל 70 שישבה בקלנועית. הבת שלה דיברה עם צוות המלון", היא משחזרת בשיחה עם וואלה. "קמתי והצעתי להם עזרה. אמרתי שאני לומדת סיעוד ושאני יכולה לעזור אם צריך. בהתחלה אמרו לי שהכול בסדר ושאמבולנס בדרך".
כהן חזרה לשבת ליד אמה, אבל המשיכה להביט באישה. משהו במצבה לא הניח לה. "אמרתי לאמא שלי: 'האישה הזאת צריכה חמצן דחוף'. עוד לא הספקתי לסיים את המשפט וראיתי אותה נופלת הצידה. זינקתי אליה, תפסתי לה את הראש, ויחד עם שני גברים השכבנו אותה על הרצפה".
מכאן כבר פעלה כמעט באופן אוטומטי. "הלכתי בדיוק לפי הסכמה שלימדו אותנו. היא לא הגיבה, לא נשמה ולא היה לה דופק. אחד הגברים שהיה לידי אמר שהוא פרמדיק, ואמרתי לו: 'אין דופק, אני מתחילה החייאה'".
כהן החלה בעיסויי חזה. חובש שהיה במקום הצטרף אליה, והשניים התחלפו ביניהם מדי כשתי דקות, בזמן שהפרמדיק ניהל את האירוע והביא דפיברילטור. כך המשיכו עד להגעת צוותי החירום. "זה נתן למד"א ולהצלה זמן להגיע לזירה, ובינתיים כל אחד עשה את התפקיד שלו", היא מספרת.
עם הגעת הצוותים המקצועיים היא לא התרחקה. לאחר שהוחלפה בעיסויים, סייעה בחיבור ציוד רפואי ובהכנת האישה להמשך הטיפול. אז הבחינה גם בבתה של המטופלת, שעמדה בתוך ההמולה. "כולם היו עסוקים באמא עצמה. ניגשתי לבת, נתתי לה חיבוק ובצורה מאוד רגועה ביקשתי ממנה את הפרטים של אמא שלה, כדי להעביר אותם לצוות. בסופו של דבר הצלחנו להביא אותה למצב שבו היה אפשר לפנות אותה לבית החולים ולהמשיך שם את הטיפול".
אלא שבתוך אירוע ההחייאה התרחש עבור כהן רגע נוסף, כמעט סמלי או יש שיגידו קוסמי. בני משפחתה, שבאו איתה לחופשת החג, צפו בה מזנקת מהלובי אל האישה שהתמוטטה. בתוך זמן קצר חלקם כבר לא היו רק צופים.
"תקרא לסבא שיבוא"
בנה יהונתן, בן 16 ומתנדב במד"א, ניגש אף הוא לעזור. "בהתחלה לא היו כמעט אנשי רפואה סביבנו והיינו צריכים עוד ידיים", מספרת כהן. "בזמן שעשיתי עיסויים והפרמדיק הזעיק עזרה והביא את הדפיברילטור, הבן שלי פתח את תיק העזרה הראשונה. הוא ידע לארגן את החמצן ואת הציוד כדי שנוכל להשתמש בו ולהמשיך בהחייאה".
בשלב מסוים התעורר צורך בסיוע נוסף, וכהן חשבה מיד על אביה, רופא מרדים ותיק שהיה גם הוא במקום. "אמרתי לבן שלי: 'תרוץ, תקרא לסבא שיבוא'. בסופו של דבר יצא שבתוך ההחייאה היו שלושה דורות שבאו להציל חיים: אבא שלי, אני והבן שלי".
עבור כהן, הרפואה תמיד הייתה חלק מהבית. אביה רופא מרדים ותיק, דודתה רופאת ילדים בפגייה, ושניים מילדיה הבוגרים מתנדבים במד"א. היא עצמה עברה קורסים במד"א כבר בצעירותה, ובהמשך עבדה במשך יותר מעשור במערכת החינוך, בין היתר כמורה לאנגלית, מחנכת ורכזת.
אבל מאחורי הבחירה שלה לעזוב באמצע החיים קריירה בהוראה ולהתחיל מסלול אינטנסיבי של הסבה לסיעוד מסתתר סיפור שהחל הרבה קודם כשהיא עצמה הייתה זו שנזקקה לאנשים שיצילו את חייה.
בנובמבר 2001, כשהייתה בת 15, נקלעה כהן לפיגוע ירי בגבעה הצרפתית בירושלים. היא נפגעה מכדור ופונתה למרכז הרפואי שערי צדק. חברתה הטובה, שושנה בן ישי, נרצחה בפיגוע.
הפציעה הותירה אותה, לדבריה, גם עם פגיעה בזיכרון לטווח הקצר. לצד ההתמודדות הפיזית הגיעו גם השלכות נפשיות קשות. "סבלתי הרבה מאוד מפוסט טראומה, והיה לי קשה מאוד להישאר בבית החולים, במיוחד אחרי האובדן של החברה שלי", היא מספרת. "הייתי הולכת וחוזרת לשיקום כי לא הסכמתי להישאר בבית החולים".
באחד הימים, במהלך תקופת הטיפולים, היא שמעה שיחה שלא הייתה אמורה, מבחינת הצוות, להגיע לאוזניה. "שכבתי אחרי אחד הטיפולים והרופא דיבר עם אמא שלי. הוא אמר לה: 'יש לי חדשות טובות וחדשות לא טובות. החדשות הטובות הן שהיא תוכל ללדת ילדים, והחדשות הלא טובות הן שהיא לא תוכל ללמוד'".
"אני לא חושבת שהוא ידע שאני שומעת אותו. הייתי בהלם. אמרתי לעצמי: אין מצב שאני לא הולכת ללמוד אחיות. החלטתי להתחיל לאמן את המוח שלי מחדש ולעבוד על הזיכרון".
הדרך הייתה ארוכה. היא הצליחה להשתקם, למדה חינוך והפכה למורה. במשך יותר מעשור עבדה במערכת החינוך, אבל החלום הישן לא נעלם. "מהרגע שאני זוכרת את עצמי החלום שלי היה להיות אחות. תמיד הרגשתי שזה הייעוד שלי. ידעתי שיום אחד אני אעשה את זה".
כיום, כאם לחמישה ילדים, היא נמצאת במסלול הסבת אקדמאים לסיעוד שנמשך שנתיים וחצי. את השנה הראשונה כבר סיימה והיא נמצאת בשנה השנייה. שבוע בלבד לפני אותו ערב במלון היא השלימה את קורס ה-BLS- הקורס שהפך בתוך ימים מחומר למבחן לכלי ששימש אותה ברגע אמת.
"כשניגשתי לאישה במלון ועשיתי את ההחייאה, לא היה לי זמן להתרגש", היא אומרת. "ראיתי אישה במצוקה שצריכה אותי. נכנסתי לזירה עם ביטחון והשתמשתי בכל הידע שבית הספר לסיעוד בשערי צדק נתן לי".
מבחינתה, קשה להתעלם מסגירת המעגל: אותו בית חולים שאליו פונתה כנערה פצועה, בתקופה שבה כלל לא היה ברור כיצד תשתקם, הוא המקום שבו היא מקבלת כיום את הכלים להיות בצד המטפל.
"שערי צדק הוא ממש בית בשבילי", היא אומרת. "זה בית חולים שהציל לי את החיים, והיום הוא גם מאפשר לי להציל חיים של אנשים אחרים. אני מוקירה על זה המון תודה".
עבור כהן, אירוע ההחייאה חיזק גם מסר שהיא נושאת איתה מאז הפיגוע. לדבריה, לא כל אדם צריך להפוך לאיש צוות רפואי, אבל ידע בסיסי בעזרה ראשונה עשוי להיות ההבדל ברגע שבו אדם מתמוטט לידנו.
"חשוב שכל אחד ידע לפחות את הבסיס להצלת חיים", היא אומרת. "לפעמים הדבר הכי טוב שאפשר לעשות עבור אדם במצוקה הוא אפילו לדעת לקרוא למישהו שכן יודע לתת עזרה. חשוב שאנשים ילמדו לא לאבד עשתונות".
"הפגינה תושייה, אומץ וקור רוח"
מנהלת בית הספר לאחיות במרכז הרפואי שערי צדק, ד"ר חני שרודר, שיתפה: "כבית ספר לאחיות שפועל מתוך מרכז רפואי מוביל, חשוב לנו להקנות את הכלים המעשיים ביותר לכל סטודנטית וסטודנט, ולכן, היה לנו חשוב להעביר לראשונה את קורס ההחייאה מתוך צוותים מיומנים ומקצועיים בשערי צדק, בהובלתה של מנהלת תחום החייאה מוסדית במרכז הרפואי, אביטל ליפשיץ. ההכשרה מציידת את הסטודנטים והסטודנטית בכלים ובביטחון מלא בכל תרחיש.
אני גאה באילנה, גם על הצעד האמיץ שלה לבצע הסבה ללימודי אחיות, וגם על התושייה, האומץ וקור הרוח שהפגינה בשטח במקרה בערב החג. הזיהוי והטיפול שהעניקה אילנה מוכיחים את חשיבותה של הכשרה ברמה קלינית גבוהה שנועדה להפוך את התיאוריה למציאות מצילת חיים, ולכך שאין תחליף להכשרה שמכינה לאתגרים האמיתיים כבר מהיום הראשון".
"באמצע החיים עצרתי הכול כדי להגיע לעולם הרפואה", מסכמת כהן. "זה לא מקצוע קל. צריך לפנות בשבילו זמן, צריך ללמוד ולהיות נוכחים, אבל בעיקר צריך לאהוב את זה. מבחינתי זה מקצוע של הלב".