היא חשבה שהיא פשוט לא מספיק טובה. הסיבה הייתה אחרת

על פניו היא נראית כמו אישה שמחזיקה הכל. היא קרייריסטית, אימא מתפקדת, מנהלת את הבית ונראית תמיד בשליטה מלאה. אבל מתחת לפני השטח, היא חיה במאבק הישרדותי יומיומי. היא מותשת, מאבדת חפצים חשובים, טובעת בהרי כביסה ובמיילים שלא נענו, מרגישה שהמוח שלה עובד שעות נוספות מבלי להגיע לתוצאות, והכי גרוע, היא בטוחה שהיא פשוט פגומה. במשך שנים לימדו אותנו לחשוב שהפרעת קשב שייכת לילדים היפראקטיביים שמפריעים בכיתה. אבל המציאות שונה לחלוטין.
למה בעצם פספסו אותנו?

הסיבה לכך שאלפי נשים מגיעות לגילאי השלושים, הארבעים והחמישים שלהן בלי אבחון, נעוצה באופן השונה שבו ההפרעה מתבטאת אצל בנות. בעוד אצל בנים הנטייה היא להיפראקטיביות חיצונית ובולטת לעין שמובילה להפניה מהירה לאבחון, אצל בנות ההפרעה היא לרוב פנימית ושקטה. הילדה עם הפרעת הקשב לא תזרוק כיסאות. היא תחלום בהקיץ, תתאמץ כפליים כדי להגיע להישגים סבירים, ותלמד מהר מאוד לרצות את הסביבה ולהיות ילדה טובה. היא הופכת לאלופה בהסוואה, ומפתחת מנגנוני פיצוי שקטים שעוזרים לה לשרוד את מערכת החינוך. אבל למנגנונים האלו יש מחיר נפשי עצום.

כשהילדה המוסווית הופכת לאישה בוגרת, הדרישות של החיים עולות בצורה דרמטית. ניהול קריירה, בניית זוגיות, גידול ילדים, ותחזוקת בית, יוצרים יחד עומס קוגניטיבי אדיר שהמוח פשוט לא בנוי להכיל. זה השלב שבו המסכות מתחילות ליפול והקריסה מתחילה.

היא חווה חרדות סביב משימות ארגוניות פשוטות, מרגישה הצפה חושית כשהילדים מדברים כולם יחד, וסובלת מתנודות חדות במצב הרוח. היא מאשימה את עצמה וגם הסביבה מאשימה אותה בעצלנות, בפינוק או בחוסר אחריות, ולא מבינה שהקושי שלה הוא נוירולוגי לחלוטין וקשור למחסור טבעי של דופמין במוח. הפער הכואב הזה, בין האינטליגנציה הגבוהה שלה לבין הקושי לבצע פעולות יומיומיות בנאליות, מוביל לדימוי עצמי נמוך מאוד ולתחושת החמצה תמידית.

עבור נשים אלו, הרגע שבו הן יושבות בקליניקה ומקבלות את האבחון הרשמי הוא לא פחות מרעידת אדמה רגשית חיובית. פתאום יש שם רפואי מדעי לכל הקשיים שהן סחבו חיים שלמים. האבחון מספק נחמה אדירה ומאפשר להן להפסיק להלקות את עצמן.

אבל מעבר להקלה האישית, האבחון המאוחר פשוט מציל מערכות יחסים שנידונו לפירוק. בזוגיות שבה יש הפרעת קשב לא מאובחנת, בן הזוג מרגיש פעמים רבות מוזנח, כועס על השכחנות ונאלץ לקחת על עצמו את כל הניהול הלוגיסטי של הבית. כשהאישה מבינה שהשכחה שלה לא נובעת מזלזול בבן הזוג, או כשבן הזוג מבין שההתפרצויות שלה מגיעות מהצפה רגשית ולא מרוע, הזוגיות מקבלת הזדמנות חדשה לגמרי. הם לומדים לתקשר בשפה אחרת, לחלק תפקידים בבית לפי חוזקות אמיתיות ולא לפי ציפיות חברתיות רגילות, ולייצר סביבה תומכת ומכילה.

אם את קוראת את השורות האלו ומרגישה שמישהו סוף סוף תיאר את החיים שלך במדויק, הנה הדברים שאת צריכה לעשות:

• להפסיק להאשים את עצמך: תביני שהמוח שלך פשוט עובד אחרת, המבנה שלו שונה, וזה בסדר גמור. אין כאן פגם באופי שלך.

• לפנות לאבחון מקצועי: חפשי אנשי מקצוע שמתמחים באבחון מבוגרים ונשים, כאלו שמכירים היטב את דפוסי ההסוואה ולא מחפשים רק היפראקטיביות קלאסית.

• לבנות סביבה תומכת: אחרי האבחון, תוכלי לבחור את הכלים שעוזרים לך להתמודד עם העומס. זה יכול להיות טיפול תרופתי ממוקד, הדרכה אישית לניהול זמן, או פשוט הלגיטימציה להרשות לעצמך לנוח באמצע היום בלי טיפת רגשות אשמה.

חודש המודעות הזה הוא בדיוק הזמן להוריד את המסכות. הגיע הזמן להפסיק להתנצל על מי שאת, ומגיע לך לחיות חיים מלאים, רגועים ומודעים הרבה יותר.

ד"ר שירלי הרשקו, מומחית בהפרעת קשב, מאבחנת ומרצה באוניברסיטה העברית