"החברים שלי ישבו עליי שבעה בעודי בחיים": הסיפור הבלתי נתפס של דפנה צורי

בדיוק החודש, לפני 20 שנה. 2.9.2006, החברים שלי ישבו עליי שבעה, בעודי בחיים. ואמא שלי, שגססה באותו זמן מסרטן, לא ידעה שהבת שלה, שזו אני, אולי עומדת למות עוד לפניה. ארבעה ימים קודם לכן, גילו אצלי גידול ענק בבית החזה, על בלוטת הטימוס. גודלו- 10 על 8 ס"מ. לא קטן היה הממזר.

שנייה לפני הביופסיה, שאלתי את הרופאה איך אדע אם היא חושדת שמדובר בגידול ממאיר. היא הסבירה לי שהיא מתחילה במחט דקה, ואם במהלך הבדיקה תעבור למחט עבה, העניין דורש בירור נוסף.

כשהתעוררתי, ביקשתי לדעת איזו מחט השתמשה. "עבה" ענתה בנחרצות.

בום. השמיים נפלו לי על הראש. בכיתי. אוי כמה שבכיתי.

הרופאים הודיעו שצריך לנתח מיד ואכן, הניתוח נקבע כעבור 4 ימים. לא דיברו איתנו במונחים של תקווה. להיפך. הגידול מצא לו מקום "טוב" לשבת עליו, וכך נאמר לי - הגידול יושב על קרום הלב, קרום הריאה, עצב הנשימה הראשי והעורק הראשי. לחיים, אישי, אמרו שייתכן שיפתחו את בית החזה ויסגרו. שיכול להיות שאין מה לעשות.

בארבעת הימים שנותרו עד הניתוח, הבית התמלא באנשים שבאו להיות איתי. בדיעבד אני מבינה שהם באו גם להיפרד. החברות שלי עטפו אותי. אירחו את מאות החברים שהגיעו. שרו לי שירים. קראו תהילים. הביאו קמעות. התפללו.

מין שבעה מוזרה על אישה שעוד נושמת, עוד מחייכת ומחבקת את כולם. האמת - בעצמי לא ידעתי אם בעוד כמה ימים אפקח שוב את העיניים. ורק לאמא שלי אסור היה לי לספר. אמא שלי, כאמור, גססה אז מסרטן. ותחשבו על האבסורד הזה. אני מפחדת למות, אבל עסוקה בלשמור על אמא שלי מהידיעה שאולי אמות בקרוב.

בבוקר ה-2 בספטמבר נכנסתי לבית החולים. ידעתי שאם אצא משם בחיים, כבר לא אהיה אותה אישה. ידעתי שינסרו לי את בית החזה ובמיוחד את הנשמה.

כבר למדתי מהמחלה של אמא מילים שלא רציתי להכיר. ידעתי מה הם "שוליים נקיים". ידעתי מה המשמעות של גידול שנוגע באיברים חיוניים. ושאלתי את עצמי איך, לכל הרוחות, יוציאו אותו? איך אפשר בכלל לצאת מזה?

ביקשתי שיטשטשו אותי עוד לפני חדר הניתוח. לא רציתי להיות שם כשהדלתות נסגרות עלי. לא רציתי להיפרד. מוקדם מדי!!! לא רציתי לחשוב שאולי זאת הפעם האחרונה שאני רואה את חיים והילדים.

ואז קרה הדבר שאף אחד לא ציפה לו. ניסרו את בית החזה והנה ה-נס. הגידול, שהיה אמור להיות דבוק לכל מה שמחזיק אותי בחיים, לא היה דבוק לכלום. הרופאים סיפרו אחר כך שפשוט שלפו אותו כמו אגס.

התעוררתי. אני חיה.

לתומי חשבתי שהסיוט נגמר. אבל אז הפנה אותי הרופא המנתח למחלקה האונקולוגית כדי להתחיל בטיפולי כימותרפיה.

ואני אמרתי: לא!!!

משהו בתוכי עצר אותי. חשוב לי לכתוב את זה בצורה המדויקת ביותר: לא אמרתי "לא" לרפואה. לא חשבתי שאני יודעת יותר מהרופאים, ובוודאי שאינני חושבת כך היום.

הייתי אישה מבוהלת, אחרי ימים שבהם הייתי בטוחה שאני עומדת למות, אחרי ניתוח עצום, כשאמא שלי עצמה גוססת מסרטן. ובתוך כל המצוקה הזאת משהו בבטן שלי עצר אותי. לא ידעתי להסביר אותו. רק הרגשתי שלפני שאני מתחילה טיפול קשה כל כך, אני חייבת שמישהו נוסף יסתכל על הממצאים.

ביקשתי חוות דעת נוספת. לא ידעתי אז עד כמה הבקשה הזאת תהיה משמעותית בחיים שלי.

חוות הדעת הנוספת קבעה לחכות עם הטיפולים. זה לא חייב להיות סרטני! ייתכן והאבחנה הראשונה שגויה.

עד היום עוברת בי צמרמורת כשאני חושבת על זה. מה היה קורה אילו הייתי מקבלת את האבחנה הראשונה בלי לשאול? אילו הייתי מכניסה לגוף שלי כימותרפיה שלא הייתי צריכה?

זה לא הפך אותי למי שאינה מאמינה ברופאים. להפך. אני יודעת למי אני חייבת את חיי. רופאים אבחנו, ניתחו אותי בניתוח מורכב והוציאו מגופי גידול עצום. הרפואה הצילה אותי.

אבל המקרה שלי לימד אותי דבר נוסף: רפואה נעשית בידי בני אדם. ובני אדם, מקצועיים ומסורים ככל שיהיו, יכולים גם לטעות. לכן חוות דעת נוספת אינה הצבעת אי-אמון ברופא. לפעמים היא פשוט עוד שכבת ביטחון בהחלטה רפואית שיכולה לשנות חיים.

גם בהמשך הייתי צריכה לקבל החלטות שלא היו פשוטות לי. לקראת הניתוח ובמהלכו, עשיתי בדיקות CT רבות, וכשהומלץ לי בשלב מסוים להמשיך ולעשות CT אחת לחצי שנה, נבהלתי גם מכמות הקרינה המצטברת.

גם שם עצרתי ושאלתי שאלות.

אני לא כותבת את זה כהמלצה לאנשים לסרב לבדיקות CT. בוודאי שלא. בדיקות הדמיה הן כלי רפואי חיוני, ולעיתים התועלת שבהן גדולה לאין שיעור מהסיכון.

אני מספרת רק מה עבר עליי. הייתי במצוקה גדולה. רציתי להבין למה כל בדיקה נחוצה, מה מחפשים, האם יש חלופה ומה המשמעות של מעקב בתדירות כזאת עבורי. למדתי שאני יכולה לסמוך על הרופאים ובאותה נשימה גם לשאול אותם שאלות.

שנים אחר כך הסיפור שלי הצטלב עם הסיפור של אמיר פיי גוטמן ז"ל. וכשהוא רצה להפוך את מה שעבר למחזמר, הוא רצה לעשות אותו איתי. עבדתי אז כמנכ"לית היכל התיאטרון במוצקין.

הסיפורים שלנו היו דומים באופן שקשה להסביר. שנינו קיבלנו אבחנה ששינתה ברגע אחד את החיים. אבל בנקודה אחת הדרכים שלנו התפצלו. אמיר, לדבריו, לא שאל שאלות. והסוף שלנו היה כל כך שונה.

אני כותבת את המשפט הזה בכאב גדול.

החודש, 20 שנה מהיום שבו נכנסתי לחדר ניתוח ולא ידעתי אם אצא ממנו.

20 שנה מאז שהחברים שלי באו להיפרד ממני, ונשארו לחיות איתי.

20 שנה מאז שהמשפחה והחברות שלי החזיקו אותי כשהעולם שלי התפרק.

20 שנה מאז שחיים שמע שאולי יפתחו ינסרו את אשתו ויסגרו ונאלץ לעמוד שם ולחכות.

20 שנה מאז ששכבתי על שולחן ניתוחים, בזמן שאמא שלי גססה מסרטן ולא ידעה דבר.

20 שנה מאז שגידול בגודל 10 על 8 ס"מ יצא מתוכי "כמו אגס".

20 שנה מאז שאמרתי "לא" לכימותרפיה וביקשתי שמישהו יסתכל שוב.

יש לי צלקת על בית החזה. פעם היא סימלה בשבילי את המקום שבו ניסרו אותי. היום היא מסמנת את המקום שבו חיברו אותי מחדש לחיים.

אז היום אני חוגגת את יום הולדתי. לא את היום שבו אמא שלי ילדה אותי אלא את היום שבו החיים החזירו אותי אליהם.

ומכל מה שעברתי, אם יש דבר אחד שאני רוצה שמישהו יקרא וייקח איתו, הוא זה: כשמדובר בגוף שלכם, תשאלו. תבדקו. תבקשו עוד עיניים. לא משום שהרופאים אינם ראויים לאמון. אלא משום שגם ברפואה יש טעויות. ולפעמים, בין אבחנה אחת לאחרת, נמצאים חיים שלמים.

אני יודעת. אני חיה אותם כבר 20 שנה.