בשנים האחרונות נדמה שהעולם כולו גילה מילה חדשה: לונג'ביטי. אנחנו קוראים על שינה, פעילות גופנית, תזונה, בדיקות תקופתיות, ניהול סטרס, קשרים חברתיים, אימוני כוח ומדיטציה. כמעט בכל שבוע מתפרסם עוד מחקר, עולה עוד פודקאסט ומגיע עוד מומחה שמסביר לנו מה כדאי לעשות כדי לחיות יותר שנים ובעיקר לחיות אותן טוב יותר.
המידע קיים, ובשפע. אבל כאן מתחילה הבעיה האמיתית.
רובנו כבר יודעים לא מעט על מה שטוב לנו. אנחנו יודעים שכדאי לישון מספיק, לזוז יותר, לאכול טוב יותר, להפחית סטרס, להרים מדי פעם את הראש מהמסך ולשמור על קשרים חברתיים.
אז למה אנחנו לא עושים את זה?
זו אולי אחת השאלות החשובות ביותר בשיח על לונג'ביטי. הפער הגדול אינו תמיד בין מה שהמדע יודע לבין מה שאנחנו יודעים. הפער הוא בין לדעת לבין לעשות.
אנחנו אוהבים להאמין שאם רק נקבל מספיק מידע, נשנה את ההתנהגות שלנו. אם נבין עד כמה השינה חשובה, נלך לישון מוקדם יותר. אם נדע מה עושה אורח חיים יושבני לגוף, נקום מהכיסא. אם נקרא עוד מחקר על חשיבות הפעילות הגופנית, נתחיל סוף סוף להתאמן.
אלא שהחיים מורכבים יותר.
ידע הוא תנאי חשוב לשינוי, אבל הוא אינו מבטיח אותו. כמה פעמים ידענו בדיוק מה נכון לעשות ובכל זאת לא עשינו זאת? וכמה החלטות בריאותיות התחילו ביום ראשון, בראש השנה, ב-1 בינואר, אחרי יום הולדת או בעקבות תוצאות של בדיקת דם, ונעלמו כעבור כמה שבועות?
שינוי הוא לא רק החלטה
זה קורה משום ששינוי התנהגות אינו רק החלטה לבצע פעולה חדשה. הוא עשוי לדרוש שינוי של מערכת שלמה שכוללת הרגלים, סדרי עדיפויות, סביבה, אמונות, לוחות זמנים ולעיתים אפילו את הדרך שבה אנחנו תופסים את עצמנו.
אדם יכול להחליט להתחיל להתאמן בבוקר, אבל אם במשך 20 שנה התרגל לעבוד עד חצות, הבעיה שלו אינה מסתכמת בפעילות הגופנית. כדי שהאימון יקרה, כנראה צריך להשתנות משהו גם בשעות העבודה, בשעת השינה ובשגרת הבוקר.
אישה יכולה להחליט שהיא רוצה להוריד עומס, אבל אם במשך 30 שנה היא בנתה חלק גדול מהערך העצמי שלה סביב עשייה, הישגים והספק, "להוריד עומס" אינה עצה פשוטה. לפעמים זו כמעט הגדרה מחדש של מי שהיא.
כך גם ביחסים חברתיים. אדם יכול לדעת שקשרים עם אנשים אחרים חשובים לבריאות ולרווחה שלו, ועדיין לדחות שוב ושוב את הטלפון לחבר, את המפגש המשפחתי או את ההחלטה להצטרף לקהילה.
וכאן בדיוק השיח על לונג'ביטי צריך להתרחב.
אנחנו שואלים הרבה מה צריך לעשות כדי לחיות טוב יותר לאורך זמן**, אבל לא מספיק שואלים **איך גורמים לעצמנו באמת לעשות את זה.
זו כבר אינה רק שאלה רפואית. זו גם שאלה התנהגותית, פסיכולוגית ואימונית.
לונג'ביטי הוא פרויקט שינוי
לונג'ביטי אינו רשימת משימות שאפשר לסמן עליהן וי. בניגוד לדיאטה של חודש או לתוכנית אימונים של שמונה שבועות, אין כאן קו סיום. המטרה היא לבנות דרך חיים שאפשר להחזיק במשך שנים.
וזה דורש גישה אחרת: פחות מהפכות ויותר צעדים קטנים. פחות "ממחר אני משנה הכול" ויותר "מהו הדבר האחד שאני באמת מסוגל להתחיל לעשות השבוע?". פחות אשמה ויותר סקרנות, פחות הסתמכות על כוח רצון ויותר בנייה של סביבה והרגלים שתומכים בנו.
ובעיקר, אולי הגיע הזמן להפסיק לחפש את תוכנית הלונג'ביטי המושלמת ולהתחיל לחפש את זו שאפשר באמת לחיות איתה.
כי אין מסלול אחד שמתאים לכולם.
אדם אחד צריך קודם כל להכניס יותר תנועה לחיים. אחר זקוק לשינה טובה יותר. מישהי אחרת צריכה דווקא ללמוד לעצור. יש מי שזקוקים לחיזוק הקשרים החברתיים שלהם, ואחרים צריכים לשאול שאלה עמוקה יותר: בשביל מה בעצם אני רוצה לחיות עוד 20 או 30 שנה?
אנחנו מדברים הרבה על איך להאריך את החיים, ופחות על איך לבנות חיים ששווה להאריך.
חיים ארוכים וטובים אינם מורכבים רק ממדדים רפואיים. יש בהם גם קשרים, משמעות, סקרנות, שייכות, קהילה, שמחה והיכולת להסתגל ולהשתנות.
אז איך מתחילים כבר מחר? 5 צעדים קטנים
1. בוחרים דבר אחד
לא חמישה ולא עשרה. במקום להחליט שממחר משנים הכול, בוחרים פעולה אחת. ככל שהצעד ממוקד יותר, כך קל יותר להפוך אותו למשהו שקורה באמת.
2. מקטינים את המשימה
במקום "אתחיל להתאמן", אפשר להתחיל בעשר דקות הליכה. במקום "אלך לישון מוקדם", אפשר לכבות את המסך 15 דקות מוקדם יותר. פעולה קטנה אינה חסרת משמעות. לעיתים דווקא הגודל שלה מאפשר לה להפוך להרגל.
3. קובעים מתי ואיפה
"אני צריך לזוז יותר" זו כוונה. "מחר אחרי ארוחת הצהריים אצא לעשר דקות הליכה" זו כבר תוכנית. ככל שהפעולה מוגדרת יותר, כך קטן מספר ההחלטות שצריך לקבל ברגע האמת.
4. נותנים לסביבה לעזור
נעלי הליכה ליד הדלת, בקבוק מים על השולחן והטלפון מחוץ לחדר השינה. במקום לצפות מעצמנו לנצח בכל יום מחדש באמצעות כוח רצון, אפשר לעצב את הסביבה כך שהבחירה הרצויה תהיה פשוטה יותר.
5. לומדים לחזור למסלול
החמצתם יום? לא קרה דבר. חוזרים למחרת. לונג'ביטי הוא משחק ארוך, ובמשחק כזה היכולת לחזור למסלול חשובה הרבה יותר מרצף מושלם.
בסופו של דבר, אולי במקום לשאול "מה עוד אני צריך לדעת כדי לחיות טוב יותר?", כדאי להתחיל בשאלה הרבה יותר פשוטה:
*ה אני כבר יודע שטוב לי, ועדיין לא עושה?
ואז לבחור דבר אחד קטן שאפשר להתחיל בו כבר מחר.
כי החיים שלנו לא משתנים בגלל הדברים שאנחנו יודעים. הם משתנים בעיקר בזכות הדברים שאנחנו מצליחים לעשות שוב ושוב.
טל פריבנר, מאמנת לונג'ביטי עם יותר מ־20 שנות ניסיון בליווי אנשים בתהליכי שינוי, מתמחה בחיבור שבין הידע על מה שטוב לנו לבין היכולת להפוך אותו להרגלים ולדרך חיים