הדרך המפתיעה לגרום להבטחות השנה החדשה לשרוד גם אחרי החגים

השנה נתאמן שלוש פעמים בשבוע. השנה נאכל בריא יותר. נחסוך כסף, נקרא ספר בכל חודש, נתקשר יותר להורים ונפסיק לדחות את הבדיקות הרפואיות. ראש השנה מעניק לנו תחושה מפתה של דף חדש, ולכן קל למלא אותו בהבטחות. הבעיה מתחילה כמה שבועות אחר כך, כשהשגרה חוזרת ורשימת המטרות החגיגית נשארת מאחור.

ברשתות החברתיות מציעים בשנים האחרונות פתרון נוצץ במיוחד: מניפסטינג, או בעברית "זימון". לפי הרעיון הפופולרי, אם נדמיין את המציאות שאנחנו רוצים בעוצמה מספקת, נכתוב אותה שוב ושוב או ניצור לוח חזון, נגדיל את הסיכוי שהיא תתגשם.

המדע אינו מצא שמחשבות מושכות כסף, זוגיות, בריאות או הצלחה מן היקום. אבל מחקרים על זיכרון ותכנון מציעים שלדמיון יכולה להיות תועלת אחרת, צנועה ומעשית הרבה יותר: הוא עשוי לעזור למוח לזכור לבצע את הפעולה שתכננו, כשהרגע המתאים מגיע.

היכולת לזכור לבצע בעתיד פעולה שתכננו נקראת זיכרון פרוספקטיבי. זהו הזיכרון שמאפשר לנו לקחת תרופה בערב, לשלוח הודעה כשאנחנו מגיעים לעבודה, לקנות חלב בדרך הביתה או להתקשר לרופא כדי לקבוע תור.

בניגוד לזיכרון רגיל, העוסק במה שכבר קרה, זיכרון פרוספקטיבי מופנה לעתיד. האתגר אינו רק לזכור את תוכן המשימה, אלא להיזכר בה ברגע הנכון, לעיתים בלי שתופיע תזכורת מפורשת. אפשר לזכור היטב שהבטחנו להתחיל להתאמן, ועדיין לשכוח את ההבטחה בדיוק כשמגיע הערב שבו התכוונו לצאת לחדר הכושר.

כאן נכנסת לתמונה "חשיבה אפיזודית על העתיד", היכולת לדמיין באופן מוחשי אירוע מסוים שעשוי להתרחש לנו. לא רק לחשוב "השנה אעשה יותר ספורט", אלא לראות בדמיון את יום ראשון בערב, את החזרה מהעבודה, את החלפת הבגדים, את נעלי הספורט הממתינות ליד הדלת ואת היציאה לאימון.

מחקר שפורסם בכתב העת Consciousness and Cognition מצא כי משתתפים שהתבקשו לדמיין אירועים עתידיים אישיים הצליחו טוב יותר במשימות של זיכרון פרוספקטיבי בהשוואה לקבוצת ביקורת. השיפור הופיע גם כאשר המשתתפים ביצעו במקביל משימה שדרשה קשב, כלומר כשהמוח היה עסוק בדבר נוסף.

יש הבדל מהותי בין לחשוב על מטרה לבין לבנות במוח תרחיש שבו אנחנו מבצעים אותה. המשפט 'השנה אתאמן יותר' הוא כוונה כללית. לעומת זאת, כשאני מדמיין את עצמי חוזר ביום ראשון הביתה, מחליף בגדים, לוקח את התיק ויוצא לאימון, אני מוסיף לכוונה זמן, מקום, הקשר ורמזים שיכולים לסייע לשליפה שלה בהמשך.

הדמיון אינו אמור להיות סרט שבו אנחנו כבר רזים, עשירים, מאושרים ומצליחים. כדי שיוכל לתמוך בפעולה, הוא צריך להתמקד בדרך ובפעולה עצמה.

אם ההבטחה היא לעבור בדיקה רפואית, אין הרבה תועלת בדמיון של עצמנו בריאים בעוד שנה. דמיון שימושי יותר יהיה לראות את עצמנו פותחים את יומן קופת החולים ביום מסוים וקובעים את התור. אם המטרה היא לקרוא יותר, אפשר לדמיין את הספר מונח על הכרית ואת עצמנו קוראים עשרה עמודים לפני השינה.

מחקר נוסף, שפורסם ב־2026 בכתב העת Behavioral Sciences, בחן 113 משתתפים צעירים והשווה בין הדמיה עתידית מפורטת ומונחית לבין דמיון חופשי יותר. שתי צורות הדמיון שיפרו את הדיוק במשימות זיכרון עתידי לעומת קבוצת ביקורת, אך ההדמיה המפורטת נקשרה לשליפה מהירה יותר של הכוונה.

ההבדל נמדד במילישניות, אבל הוא עשוי להצביע על מנגנון מעניין. ככל שהתרחיש עשיר ומדויק יותר, כך ייתכן שהמוח יזהה מהר יותר את הרמז שמאותת כי הגיע הזמן לפעול.

העיקרון מתחבר לכלי מוכר בפסיכולוגיה בשם "כוונות יישום". במקום להסתפק במטרה כללית, יוצרים תוכנית הבנויה כמשפט של "אם, אז": אם יקרה מצב מסוים, אבצע פעולה שהחלטתי עליה מראש.

במקום "השנה אוכל בריא יותר", אפשר לקבוע: "אם אסיים את ארוחת הערב, אכין מיד את ארוחת הצהריים הבריאה למחר". במקום "אדבר יותר עם ההורים", אפשר להחליט: "אם יהיה יום שישי בשעה עשר בבוקר, אתקשר אליהם". במקום "אתחיל להתאמן", אפשר לקבוע: "אם אחזור הביתה ביום ראשון בשעה שבע, אלבש בגדי ספורט ואצא להליכה".

החיבור בין מצב עתידי ברור לבין תגובה מוגדרת מצמצם את מספר ההחלטות שצריך לקבל ברגע האמת. כשהרמז מופיע, המוח אינו צריך להתחיל מחדש את הוויכוח אם יש לנו כוח, זמן או חשק. הפעולה כבר נקשרה מראש לרגע מסוים.

סקירות מחקריות מצאו כי תוכניות מסוג "אם, אז" עשויות לשפר את הסיכוי להפוך כוונה להתנהגות, במיוחד כאשר המטרה כבר חשובה לאדם והוא מתקשה להתחיל לפעול או לזכור את הרגע המתאים.

כאן עובר הגבול בין כלי קוגניטיבי מבוסס לבין ההבטחות הגדולות של המניפסטינג. דמיון אינו משנה את המציאות החיצונית, אינו מבטל מכשולים ואינו מחליף פעולה, מוטיבציה והתמדה.

למעשה, מחקרים אחרים מצאו כי פנטזיות חיוביות על עתיד מושלם עלולות לפעמים להפחית את המאמץ. כאשר אנחנו מדמיינים רק את התוצאה הנעימה, בלי לחשוב על הדרך ועל הקשיים, המוח עשוי לחוות חלק מתחושת הסיפוק עוד לפני שעשינו דבר.

לכן יש הבדל גדול בין לדמיין את עצמנו בעוד שנה בגוף שרצינו לבין לדמיין את הפעולה שנבצע מחר בבוקר. התמונה הראשונה היא משאלה. השנייה יכולה להפוך לתוכנית.

המוח לא מקבל את מה שדמיינו כפקודה למציאות. מה שהדמיה יכולה לעשות הוא להכין מראש ייצוג של הפעולה שאנחנו רוצים לבצע. במקום שהכוונה תישאר רעיון מופשט, אנחנו נותנים למוח נקודות אחיזה שיכולות לעזור לו לזהות את הרגע שבו צריך לפעול.

במקום להכין רשימה של עשר הבטחות גדולות, כדאי לבחור מטרה אחת שחשובה לנו באמת. לאחר מכן יש להגדיר פעולה ראשונה, קטנה וברורה, ולקשור אותה לזמן, למקום או לאירוע קבוע.

כדאי גם לדמיין את המכשול הצפוי. אם ברור שנחזור עייפים מהעבודה, אפשר להכין מראש את בגדי הספורט. אם אנחנו נוטים לשכוח תרופה, אפשר להצמיד את נטילתה לפעולה יומיומית קבועה ולהגדיר תזכורת. דמיון אינו צריך להחליף יומן, שעון מעורר או סיוע מהסביבה. הוא יכול לעבוד לצדם.

חשוב לזכור שהמחקרים בתחום נערכו בחלקם בתנאי מעבדה ובקרב משתתפים צעירים. הם אינם מוכיחים שהדמיה קצרה תהפוך החלטה להרגל יציב לאורך שנה, ואינם פותרים בעיות של משאבים, התמדה או מוטיבציה.

ובכל זאת, הם מציעים דרך מעט טובה יותר להיכנס לשנה החדשה. במקום להבטיח "השנה אטפל בעצמי", אפשר לבחור פעולה אחת ולראות אותה מתרחשת: מתי נבצע אותה, היכן נהיה, מה עלול להפריע ומה נעשה כשיגיע הרגע.

לא משום שהיקום מחכה להזמנה שלנו, אלא משום שהמוח זקוק לפחות למשאלה אחת וליותר נקודות אחיזה.

איתי עניאל, חוקר מוח וזיכרון ודוקטורנט באוניברסיטת בר אילן