"הביאו לאמא כבד": המרוץ להשתלה מקפריסין שהעניק לשיראל חיים חדשים

אחרי שלושה חודשים של אשפוזים וכאבים, שיראל עייני בת ה-36 רק רצתה לקחת את שתי בנותיה לים. רגע לפני שיצאו מהבית התקשרה מתאמת ההשתלות שבישרה: "נמצא עבורך כבד". אלא שהאיבר היה בקפריסין, ומאותו רגע החל מבצע חוצה גבולות- צוות ישראלי הוטס לניקוסיה, הכבד הוצא והובהל לשדה התעופה, ובבילינסון כבר החלו בניתוח המורכב עוד לפני שהאיבר נחת בישראל.

עבור עייני, שעברה השתלת כבד ראשונה בילדותה בעקבות הידבקות בהפטיטיס A, זו הייתה הזדמנות שנייה נוספת לחיים. רגע לפני שהורדמה היא הראתה למנתחים תמונה של בנותיה וביקשה: בשבילן תילחמו. תנסו הכול. לפני קצת יותר משבועיים, ביום שישי בבוקר, שיראל עייני כבר כמעט הייתה בדרך לים. אחרי שלושה חודשים של אשפוזים חוזרים, כאבים, בכי וחוסר ודאות, כל מה שרצתה היה לתת לשתי בנותיה כמה שעות רגילות. בלי בתי חולים, בלי בדיקות ובלי השאלה שמרחפת מעל המשפחה- מתי, ואם בכלל, יימצא עבורה כבד להשתלה.

"אמרתי להן, 'אני לא יודעת מתי תהיה לנו עוד הזדמנות ללכת לים, אז בואו נחכה לאבא וניסע קצת", מספרת עייני, בת 36 מפתח תקווה. "הן עברו שלושה חודשים מאוד מאוד קשים. הן ראו את אמא במצבים קריטיים, בעצב נורא גדול, בחשש ובכאבים. רציתי שננסה קצת לשנות אווירה".

הבנות לבשו בגדי ים. המשפחה התכוננה לצאת. ואז הטלפון צלצל. על המסך הופיע שמה של סיגל, מתאמת ההשתלות. העובדה שהתקשרה דווקא ביום שישי הספיקה כדי לגרום לעייני להבין שמשהו קורה. "פתאום היו לי פרפרים בבטן. תפסתי את הטלפון וכבר בקושי נשמתי", היא משחזרת. "היא אמרה לי, 'היי שיראל, רציתי להזמין אותך...' והיא אפילו לא הספיקה להגיד למה. פשוט פרצתי בבכי. לא האמנתי שהרגע הזה הגיע", מספרת. ואז היא הסתכלה על שתי בנותיה: "אני קולטת אותן מחובקות ובוכות: 'הביאו לאמא כבד, הביאו לאמא כבד'. הן שאלו אותי 'אמא, במה לעזור לך? מה לעשות?'. ואני בכלל הייתי בבלאק-אאוט. לא ידעתי אפילו איך לארוז את התיק".

הטלפון שהפעיל מרוץ בין שתי מדינות. בזמן שבבית משפחת עייני חגגו ובכו, מאחורי הקלעים כבר התנהל מבצע מורכב בהרבה. הכבד שנמצא מתאים לשיראל לא היה בישראל. הוא היה בקפריסין. כמעט שנה חלפה מאז הפעם הקודמת שבה הועבר כבד מקפריסין להשתלה בישראל. ד"ר תמר אשכנזי, מנהלת המרכז הלאומי להשתלות, קיבלה את ההצעה ביום חמישי בשעה 22:30. מרגע זה החל שעון העצר. "כבד מזמן לא קיבלנו מהם. משנה שעברה", היא מספרת. לדבריה, ההצעה הגיעה דווקא בתקופה יוצאת דופן ביחסים בין מערכי ההשתלות בישראל ובקפריסין. בתחילת אוגוסט נערכה הצלבת כליות בין המדינות, בהמשך התקבלה מקפריסין תרומת לב, אירוע שלדבריה לא התרחש במשך שנים וכעבור כשבוע וחצי הגיעה גם ההצעה לכבד.

ישראל נדרשה להוציא בהתראה קצרה צוות רפואי לקפריסין, להשיג מטוס, לטפל באישורים, בדרכונים ובהסעות מלרנקה לניקוסיה ובחזרה, ולתאם את הפעולה עם בתי החולים והרשויות בשתי המדינות. במקביל, היה צריך לוודא שהצידנית שבה יובל הכבד לא תעבור במכשירי השיקוף הרגילים בנמל התעופה. "הייתי צריכה לארגן צוות שייצא מישראל, לטפל בדרכונים ובהכול במהירות, ולדאוג שבשדה התעופה לא יעזו להקרין את הצידנית עם הכבד", מספרת ד"ר אשכנזי. הפעם התווסף קושי נוסף: לא נמצא בהתראה קצרה המטוס הקטן שבו משתמשים בדרך כלל למשימות כאלה. נדרש מטוס גדול ויקר יותר, בעלות שלדברי אשכנזי הייתה גבוהה פי שניים עד שלושה.

"בשמונה בערב קיבלתי את האישור הסופי", סיפרה. "כמובן שכבר ארגנו הכול בהנחה שנקבל את האישור. עשו ועדות דחופות, מכרזים, עניינים. צריך לעבוד לפי הספר, אבל כולם התגייסו. המטוס יצא בזמן וחזר בזמן".

בזמן שהמערכת ניסתה לחבר את כל החלקים, עייני כבר הייתה בבילינסון. בקבלת המיון זיהתה אותה עובדת שפגשה אותה שוב ושוב בחודשים האחרונים, אלא שהפעם ראתה מולה אישה אחרת. "היא אמרה לי, 'את מחויכת היום'. אמרתי לה, 'כן, הגעתי להשתלה'. היא התחילה לבכות", מספרת עייני. "היא אמרה שהיא ראתה אותי כל כך הרבה פעמים בכאב ובעצב ושהיא כל כך שמחה בשבילי. מרוב התרגשות היא הדפיסה לי את המדבקות שוב ושוב".

אלא שגם בשלב הזה ההשתלה עדיין לא הייתה ודאית. הצוות הישראלי נחת בלרנקה, נסע לניקוסיה וביצע את ניתוח נטילת האיבר. רק לאחר שהכבד נבדק ונמצא מתאים ניתן היה להתקדם. ד"ר אביתר נשר, מנהל מחלקת השתלות איברים בבילינסון ומי שביצע את ההשתלה, מתאר מערכת שפועלת כמעט במקביל בשתי מדינות. "בזמן שאנחנו מקבלים אישור שהכבד נראה טוב ושהביופסיה בסדר, אנחנו כבר מתחילים את ניתוח ההשתלה בארץ, כשהכבד עדיין בקפריסין", סיפר. מהרגע שבו הכבד מנותק מאספקת הדם של התורם ועד שהוא מחובר למחזור הדם של המושתל בישראל, השאיפה היא לקצר ככל האפשר את הזמן שבו האיבר נשמר בקירור מחוץ לגוף. "שש שעות זה לקח וזה מהר", אומר ד"ר נשר. "כשהכבד יוצא מהתורם, אמבולנס נוסע מיד לשדה התעופה, המטוס מחכה, טסים לישראל, וכשנוחתים כבר מחכה אמבולנס. הכבד מגיע אלינו ואנחנו כבר מוכנים להשתיל אותו. רצים, רצים, רצים. מנסים לקצר כמה שיותר את זמן ההמתנה. זו אופרציה ענקית. זה תיאום מטורף וכל בית החולים נרתם לפרויקט הזה", הוא מוסיף. "אנחנו כבר מתורגלים בדברים האלה ועושים אותם בלי למצמץ, אבל זו אופרציה עצומה".

אצל עייני, גם אחרי שהכבד הגיע לישראל, האתגר רק החל. זו לא הייתה השתלת הכבד הראשונה שלה. כשהייתה ילדה קטנה, בגיל שלוש או ארבע, היא עברה השתלת כבד בבלגיה, בתקופה שבה תחום השתלות הכבד בישראל עוד היה בראשית דרכו. במשך יותר משלושה עשורים היא גדלה וחיה עם הכבד המושתל. כעת נזקקה להשתלה שנייה. "כמה שהשתלת כבד נחשבת לאחד הניתוחים המורכבים בכירורגיה, השתלת כבד שנייה היא הרבה יותר מורכבת", מסביר ד"ר נשר. "ברגע שמישהו כבר עבר ניתוח, במיוחד השתלה, איברי הבטן נדבקים זה לזה. צריך להפריד אותם ולהוציא את הכבד. זה ניתוח מאוד מורכב טכנית, קשה מאוד, עם פוטנציאל דימומי גדול מאוד".

אצל עייני נוסף לכך הזמן הרב שחלף מאז ההשתלה הראשונה. "היא קיבלה את הכבד הראשון כשהייתה ממש קטנה והיא גדלה עם הכבד המושתל. זה מקשה עוד יותר על הניתוח עצמו". עייני ידעה שהניתוח יהיה קשה. אבל במשך שעות ההמתנה היא ניסתה לא לחשוב על האפשרות שלא תצא ממנו.

ואז היא שמעה את גלגלי המיטה.

"פתאום נהייתה לי חרדה קיומית", משתפת. "אני הולכת אל הלא נודע. אני לא יודעת אם אני קמה מזה בכלל. ידעתי שההשתלה הולכת להיות מאוד מורכבת. התחלתי להתפלל ולבכות. כל המשפחה הייתה איתי וליוותה אותי בבכי".

רגע לפני הכניסה לחדר הניתוח, המחשבות שלה היו במקום אחד בלבד.
"אמרתי לעצמי: 'אלוהים, אני שמה הכול עליך'. התפללתי לקום מזה בשלום, לקבל הזדמנות שנייה וחיים חדשים ולחזור לבנות שלי. כל התפילות שלי היו בשבילן". לפני שהורדמה היא הוציאה את הטלפון, פתחה תמונה של שתי בנותיה והראתה אותה לצוות הרפואי. "אמרתי להם: 'תראו אותן. בשבילן תילחמו. תילחמו ותנסו הכול כדי שזה יצא הכי טוב שיש'".
"כמה ימים ישנתי?"

הניתוח נמשך שעות אל תוך הלילה. כשעייני פקחה את עיניה בטיפול הנמרץ, היא הייתה בטוחה שעברו ימים. "פתחתי את העיניים וישר הבנתי שאני אחרי הניתוח. הסתכלתי סביב ושאלתי את עצמי איפה אני וכמה ימים ישנתי. ואז אמרו לי: 'איזה ימים? אתמול בלילה דיברת, והיום כבר התעוררת'".

הבקשה הראשונה שלה הייתה בסיסית הרבה יותר.

"צעקתי 'מים, מים'. אחד האחים הסתכל עליי ואמר, 'רק פתחת את העיניים'. אמרתי לו: 'תביא לי מים'. אחר כך ביקשתי עוד והוא אמר לי, 'אני הולך להביא לך, אני לא מתעסק איתך'", היא מספרת וצוחקת.

כבר למחרת, לאחר שהבדיקות ואולטרסאונד הראו שמצבה מאפשר זאת, היא הועברה מטיפול נמרץ למחלקת ההשתלות. מבחינתה, שם החל השלב הבא במאבק. "איך שהגעתי רציתי כבר לקום, רציתי לשבת. הייתי עם כאבים ונקזים, אבל אמרתי לעצמי שאני נלחמת על החיים. הרופא אמר לי: 'אנחנו נדאג לבדיקות. את צריכה לאכול טוב, לקום וללכת הרבה'. אמרתי לו: זה עליי. אוכל והליכה- אני על זה".

בתוך ימים ספורים כבר הצליחה להתקלח בעצמה. בכל פעם שהכאב עצר אותה, היא חשבה על מה שעברה קודם. "אני נלחמת בכאב ואומרת שהכול קטן עליי לעומת איפה שהיינו. אני אעשה הכול. אני חייבת לחזור לבנות שלי. הן צריכות אמא". דווקא שיחה כמעט יומיומית עם אחד הרופאים גרמה לה להבין שהגוף שבו התעוררה אחרי הניתוח כבר אינו הגוף שאיתו נכנסה אליו. לפני ההשתלה היא נהגה להתעורר באמצע הלילה כדי לאכול בשל ירידות ברמות הסוכר. לאחר הניתוח שאלה את הרופא אם עליה להמשיך.

"אמרתי לו, 'לפני ההשתלה הייתי קמה באמצע הלילה לאכול כי היה לי סוכר נמוך. עכשיו זה גם ככה, נכון?'. הוא הסתכל עליי ואמר: 'מה פתאום? יש לך כבד חדש. הסוכר שלך לא נמוך, הכול בסדר", הדגישה. ואז אמרתי לעצמי: וואו. אני לא קולטת את הסיטואציה. הראש שלי עוד שם - אבל הכבד שלי חדש. זה שונה לגמרי. אלה חיים. פשוט הצילו לי את החיים".

השיתוף פעולה בכל התחומים עם קפריסין הוא משהו שעוד לא היה לנו", אומרת ד"ר אשכנזי. "אני מרגישה שזו מדינת אחות הכי קרובה שיש לנו. הם נעימים, הם נחמדים, הם מקבלים אותנו. גם ברמה הבין-אישית- זה מדהים".

מאחורי סיפור ההצלחה נמצא גם הצד האחר של עולם ההשתלות: המחסור המתמשך באיברים. "אנחנו נלחמים פה על כל תרומת כבד, כי במדינת ישראל יש מחסור בתרומות איברים", אומר נשר. "הרבה מאוד חולי כבד נפטרים בזמן שהם ממתינים להשתלת כבד ואין כבד שמתאים. זה גורם לנו ללכת ולהשתמש בכל כבד שאנחנו יכולים". לדבריו, ישראל עדיין נמצאת מאחור ביחס למדינות מערביות מובילות בשיעורי תרומת האיברים. המשמעות אינה נתון סטטיסטי בלבד: עבור כל אדם ברשימת ההמתנה, הזמן עלול להפוך בעצמו לאיום.

"היא הייתה יכולה להמתין הרבה זמן, והיא הייתה יכולה, חס וחלילה, למות בזמן ההמתנה אם לא הייתה מקבלת כבד", אומר ד"ר נשר. "היום היא בן אדם בריא. נכון שהיא צריכה לקחת תרופות נגד דחייה, אבל היא הולכת ומחלימה, היא בבית ומגדלת את הילדות שלה".

"אתה רואה בן אדם על ערש דווי. ברור לך שאם הוא ימשיך כך הוא ימות- מאוד חולה, מאוד חלש, עם צהבת וזיהומים חוזרים. אתה משתיל אותו, ואחרי שבוע או שבועיים הוא הולך הביתה כמו בן אדם חדש ובריא. בכבד רואים את זה בצורה הכי קיצונית שיש". עבור עייני, כל התיאומים, המטוס, האמבולנסים, הניתוחים בשתי המדינות והמרוץ בן השעות מתנקזים לעובדה אחת פשוטה.

"אתה מבין את הטירוף? נוסעים עד קפריסין, מוציאים את הכבד משם, חוזרים איתו לארץ ובאים להשתיל אותו פה. זו הצלת חיים במושג הכי פשוט שלה", התרגשה. "אני לא יודעת איך להודות. אני מסתכלת על כל השליחים האלה - מהאחיות והצוות הסיעודי ועד הרופאים והכירורגים- שפשוט רצו להציל חיים".