בתי החולים בישראל מקבלים כ-18.5 אלף שקל עבור כל לידה ומתחרים ביניהם על היולדות, אך מאחורי המחלקות המשופצות והקמפיינים המבטיחים חוויית לידה אישית ניצבת מציאות אחרת. מיילדות שעובדות בבתי החולים ברחבי הארץ, מתריעות בשיחות עם וואלה כי מספר נשות הצוות אינו מותאם לעומס, למורכבות הרפואית או למספר הנשים המגיעות לחדרי הלידה.
לדבריהן, הדחיפה לקלוט עוד ועוד יולדות, גם כאשר המחלקות מתקרבות לקצה הקיבולת שלהן, עלולות לפגוע במקצועיות, בטיפול וביחס שמקבלת כל אישה. בחלק מחדרי הלידה, הן מדגישות, הפגיעה כבר מורגשת.
"האם נתתי לה טיפול מלא כמו שצריך? התשובה היא לא", אומרת יובל יפה, מנכ"לית ארגון המיילדות בישראל ומיילדת בעצמה, בריאיון לוואלה. "בחדר אחד היה ניתוח דחוף, בחדר אחר הייתה אישה שדיממה ועוד אחת הייתה בלידת ואקום. ברמת סדרי העדיפויות, אישה אחרת הייתה באותו רגע בעדיפות נמוכה יותר. אבל גם אצלה יכולה להיות פעולה בעלת פוטנציאל להשפעה ארוכת טווח על המשך חייה. היא לא קיבלה את הטיפול המיטבי".
העדויות שהגיעו לוואלה ממיילדות ותיקות בבתי חולים ברחבי הארץ מציירות תמונה דומה: התקינה נותרה מאחור, בעוד העבודה בחדרי הלידה נעשתה מורכבת, תובענית וממושכת יותר. היחס הרווח, לדבריהן, עשוי להגיע למיילדת אחת המטפלת בשלוש ואף בארבע יולדות במקביל.
"העומס אמיתי ומורגש כמעט בכל רגע"
"חדר לידה אינו מטפל רק בנשים שנמצאות בלידה פעילה", מסבירה נלה, מיילדת בבית חולים בצפון הארץ. "מגיעות אלינו גם נשים עם רעלת היריון, דימומים, צירים מוקדמים, ירידת מים, חשד להיפרדות שליה, הריונות מרובי עוברים וסיבוכים מסכני חיים". לדבריה, "מיילדות נמצאות לפעמים עם ארבע יולדות במקביל. תאר לך ששתי יולדות מתחילות ללחוץ בו-זמנית, ובאותו זמן יש ניתוח קיסרי. זה מקרה שקורה כל הזמן, לא תרחיש דמיוני. אנחנו פשוט רצות בין החדרים, לא נושמות. לפעמים אני כבר לא יודעת למי לגשת קודם. זו העבודה היומיומית שלנו".
גם משמרת שבה מספר הלידות אינו חריג עלולה להיות קשה במיוחד. השאלה אינה רק כמה תינוקות נולדו, אלא מהו מצבה של כל אישה וכמה טיפול היא דורשת. יולדת שעוברת זירוז עשויה לשהות בחדר הלידה במשך כמה משמרות, ואילו אישה הסובלת מדימום או מחשד לסיבוך זקוקה למעקב צמוד. "העומס אמיתי ומורגש כמעט בכל רגע", אומרת נלה.
הפער מתחדד לנוכח התחרות הכלכלית בין בתי החולים. כל לידה מזכה את בית החולים בתשלום משמעותי, ולכן המוסדות הרפואיים משקיעים משאבים רבים במשיכת יולדות: שיפוץ מחלקות, חדרי אשפוז משודרגים, מלוניות, סיורים, מועדוני יולדות וקמפיינים המציגים חוויית לידה עוטפת ואישית.
אלא שלטענת המיילדות, מספר היולדות גדל בלי שנוספו די תקנים. בישראל מתרחשות כיום כ־180 אלף לידות בשנה. מצב התקינה כיום מאלץ כל מיילדת לטפל בשלוש ואף ארבע מטופלות במקביל. מחקרים מראים כי יחס של מיילדת אחת לכל יולדת, מפחית התערבויות בלידה, מפחית ניתוחים קיסריים, מקצר שלב שני של הלידה, מפחית שימוש במשככי כאב, מפחית קרעים בתעלת הלידה ומעלה את שביעות רצון היולדת.
כאמור, יחס של מיילדת אחת לכל יולדת הוא גם היחס הרצוי על פי משרד הבריאות בישראל, על פי טיוטת נהלים למרכזי הלידה שהופצה השנה על ידי משרד הבריאות עצמו, אך בין הרצוי למצוי הפער רק הולך וגדל.
כך נוצר פרדוקס: בתי החולים נהנים מתמריץ כלכלי לקבל יותר יולדות, אך המיילדות שאמורות להעניק להן טיפול נדרשות להתמודד עם מספר הולך וגדל של נשים בו- זמנית- ולפי העדויות, הן קורסות תחת העומס.
נתונים שנמסרו מבתי החולים בעקבות בקשות חופש מידע ורוכזו בידי ארגון המיילדות בישראל והתנועה לחופש המידע נחשפים כאן לראשונה. הנתונים לשנת 2025 מצביעים על פערים משמעותיים בין מספר התקנים המוקצים לבין מספר המיילדות הפעילות בפועל. בחלק מבתי החולים מגיע הפער לכ־20% ואף יותר.
הסיבות לפער כוללות תקנים שאינם מאוישים, מיילדות המצויות בהפסקה זמנית וכן שימוש בחלק מתקני המיילדות להעסקת עובדות ועובדים שאינם מיילדות. הנתונים מתייחסים לשישה בתי חולים במחוזות הצפון, הדרום, המרכז וחיפה.
באחד מבתי החולים במחוז הצפון הוקצו בשנת 2025 28.75 תקנים. מתוכם, 1.63 תקנים היו בהפסקה זמנית ומספר תקני המיילדות המאוישים בפועל עמד על 22.74 בלבד. הפער בין התקינה הרשמית לבין האיוש בפועל הגיע ל־6.01 תקנים - כמעט 21% מהתקינה.
תמונה דומה עולה מאחד מבתי החולים במחוז הדרום. בשנת 2025 עמדו לרשותו 110.8 תקנים, אך 7.55 מהם היו בהפסקה זמנית ו-14.07 תקנים נוספים אוישו בידי מי שאינן מיילדות. מספר תקני המיילדות הפעילות נותר 89.18 בלבד. המשמעות היא פער של 21.62 תקנים בין התקינה הכוללת לבין מספר המיילדות הפעילות כ-19.5%.
בבית חולים אחר במחוז הדרום עמדה התקינה על 34 משרות. מתוכן, 2.4 תקנים היו בהפסקה זמנית ו־0.6 אוישו בידי מי שאינן מיילדות. בסופו של דבר נותרו 31.4 תקנים של מיילדות פעילות - פער של 2.6 תקנים, שהם כ-7.6% מהתקינה.
גם במרכז הארץ נרשמו פערים ניכרים. בבית חולים אחד עמד מספר התקנים בשנת 2025 על 59.6, אולם 8.98 מהם אוישו בידי מי שאינן מיילדות. מספר תקני המיילדות הפעילות עמד על 50.62-פער של כ־15% לעומת התקינה הרשמית.
בבית חולים אחר במרכז הוקצו 80.56 תקנים, אך 15.64 מהם אוישו בידי מי שאינן מיילדות. לפי הנתונים שנמסרו, מספר תקני המיילדות הפעילות עמד על 63.11 בלבד. מדובר בפער של 17.45 תקנים - יותר מחמישית מהתקינה הרשמית.
המשמעות בשטח היא שבחלק מהמשמרות מספר המיילדות הזמינות נמוך במידה ניכרת מהמספר המשתקף בתקינה הרשמית. תקן שמאויש בידי כוח עזר או בידי עובדת שאינה מיילדת ועשוי להיות חיוני לתפעול המחלקה, אך כוח אדם זה אינו יכול להחליף מיילדת בקבלת לידה, במעקב אחר היולדת והעובר או בטיפול במצב חירום.
"כל נושא הילודה רווחי לבית החולים, וזה מייצר תחרות שכבר עלולה לפגוע באינטרסים", אומרת יפה. "ברגע שמכניסים שיקול כלכלי, אנחנו עלולים לפגוע באינטרס הבריאותי של הציבור. בסוף מגיעים לעומסים משוגעים, והמיילדות עסוקות רק בלרוץ לקבל את הלידה או לבצע פעולה דחופה - ואין להן עוד פנאי פשוט להיות שם".
"אישה רוצה שיראו אותה"
העומס אינו מתבטא רק בהמתנה ממושכת לקריאה או בחוויה פחות נעימה. נוכחותה של המיילדת היא חלק מהטיפול הרפואי: היא עוקבת אחר מצבן של היולדת והעובר, מסבירה את התהליך, מסייעת בהתמודדות עם הכאב, מזהה שינויים ומלווה את האישה ברגעים של חוסר ודאות.
לדברי יפה, ליווי רציף עשוי להפחית את השימוש במשככי כאבים ואת שיעור ההתערבויות הרפואיות, הניתוחים הקיסריים והקרעים לאחר הלידה, וכן לתרום להצלחת ההנקה. כאשר מיילדת מטפלת בשלוש או בארבע נשים במקביל, חלק משמעותי מהליווי הזה נדחק הצדה.
אנה, מיילדת נוספת בבית חולים בישראל, מתארת כיצד הדבר נראה מנקודת מבטה של היולדת. "אישה מצלצלת ורוצה שאכנס אליה לחדר, שאסביר לה משהו שעומד לקרות. לפעמים אני צריכה לומר לה: 'רגע, אני לא יכולה כרגע לדבר איתך, אני רצה כי יש לי פה לידה'. אין שלמות במצב כזה".
לדבריה, במשמרות עמוסות היא עשויה להיות אחראית לעד ארבע יולדות. "כשיש ארבעה חדרים מלאים, היכולת של המיילדת להגיע לכל אחת ולתת לה את הטיפול המיטבי פוחתת. אם היינו עובדות אחת על אחת, הייתי יכולה להיות עם היולדת זמן רב יותר. אולי החוויה שלה הייתה אחרת, אולי הלידה הייתה קצרה יותר ואולי אפילו התוצאות היו טובות יותר".
המיילדות טוענות כי היולדת לא תמיד תדע עד כמה המשמרת עמוסה. פעמים רבות הן מנסות להסתיר את המחסור באמצעות ויתור על הצרכים הבסיסיים שלהן: הן אינן יוצאות להפסקה, לא אוכלות ולעיתים אינן מספיקות לשתות או ללכת לשירותים. אלא שלאורך זמן, הן מזהירות, אי אפשר לנתק בין השחיקה לבין איכות הטיפול.
"ככל שאנשים עובדים קשה יותר, השחיקה עולה", אומרת ליאור, שם בדוי של מיילדת באחד מבתי החולים. "יש סיכוי גבוה יותר להיות פחות חדים, פחות רגישים ופחות קשובים. גם מתרחשות טעויות, ואנחנו לא רוצות להגיע לשם".
"אי אפשר להעניק חוויית לידה בטוחה ואישית"
יפה מדגישה כי הבעיה אינה מחסור בנשים שהוכשרו למקצוע, אלא מחסור בתקנים שיאפשרו לבתי החולים להעסיק אותן בהיקף הנדרש. "זה לא שאין לנו מיילדות. יש הרבה מאוד מיילדות שהוכשרו ללוות אישה לאורך רצף הטיפול, מההיריון ועד לאחר הלידה. הן רוצות לעשות את זה, אבל אין לנו את היכולת להעסיק אותן. פשוט צריך תקן. ברגע שיהיה תקן, הוא יתמלא".
המצב יוצר, לדבריה, אבסורד נוסף: בעת שביתה, חדרי הלידה מוגדרים שירות חיוני שאי אפשר להשבית, בדומה ליחידות טיפול נמרץ ולפגיות. אולם כאשר דנים בתקינה, חדרי הלידה אינם מקבלים כוח אדם התואם את רמת האחריות והמורכבות הרפואית. "הרבה פעמים מאושפזות בחדרי הלידה נשים בהיריון או לאחר לידה שמצבן הוא למעשה מצב של טיפול נמרץ, אבל אנחנו לא מתוקננות כיחידת טיפול נמרץ", אומרת יפה.
לדבריה, המערכת אינה יכולה להמשיך להישען על תחושת השליחות של המיילדות. במקום להפנות את עיקר המשאבים לשיווק, לשיפוצים ולתחרות על כל יולדת, על בתי החולים והמדינה להשקיע בכוח האדם שנמצא לצד האישה ברגעים הקריטיים ביותר "אישה רוצה שיראו אותה", מסכמת יפה. "היא צריכה לדעת שיש מי שנמצאת איתה, עוקבת, מקשיבה ומזהה כשמשהו משתנה. כשהמיילדת רצה בין שלוש או ארבע נשים, אי אפשר להבטיח את זה. לא משנה כמה החדר יפה או כמה מושקע הקמפיין - בלי מספיק מיילדות, אי אפשר להעניק חוויית לידה בטוחה ואישית".