לקראת יום העצלנות הבינלאומי שיחול מחר (שני), הגיע הזמן לנפץ את אחד המיתוסים הכואבים ביותר. אם אתם רוצים לעשות משהו אבל הגוף פשוט מסרב לזוז, ייתכן שאתם ממש לא מפונקים אלא סובלים מהפרעת קשב שאחד התסמינים הבולטים שלה הוא קושי להתחיל משימות.
עבור רוב האנשים, יום העצלנות הבינלאומי הוא רק סיבה לחיוך או לתירוץ להישאר בפיג'מה עוד כמה שעות. אבל עבור נשים וגברים רבים, המילה עצלנות היא פצע פתוח וסטיגמה מוטעית. מגיל צעיר הם שומעים משפטים כמו "יש לך פוטנציאל אבל אתה פשוט עצלן", או "אם רק היית מתאמצת קצת יותר הכל היה מסתדר". הם סוחבים רגשות אשמה כבדים, ובטוחים שמשהו באופי שלהם פגום וחלש.
אבל מה אם נגלה לכם שהקושי העצום שלכם לקום מהספה ולהתחיל משימות, כלל לא קשור לעצלנות, אלא למבנה מוחי שונה?
אז מה ההבדל?
כדי להבין את ההבדל בין עצלנות להפרעת קשב, צריך להסתכל אל תוך המוח. עצלנות היא בחירה מודעת לחלוטין. כלומר החלטה שאין רצון לעשות, ללא ייסורי מצפון או ייסורים מבפנים.
לעומת זאת, אצל אנשים עם הפרעת קשב, המצב הפוך ויש שיגידו אפילו טרגי. הם רוצים מאוד לבצע את המשימה. הם יושבים על הספה, צועקים על עצמם בתוך הראש לקום כבר, לענות למייל הזה, לקפל את הכביסה או להתחיל לעבוד, אבל הגוף פשוט לא זז.
הסיבה לכך היא פיזיולוגית ומוכחת. המוח של אנשים עם הפרעת קשב סובל ממחסור בדופמין, אותו חומר כימי שאחראי על מוטיבציה, על תחושת תגמול ועל התנעת פעולות. זה בולט במיוחד כשמשימה נתפסת כמשעממת, מאיימת או פשוט גדולה מדי. המוח לא מייצר מספיק דופמין כדי לספק לגוף את הדלק הדרוש לפעולה. התוצאה היא תקלה מכנית במערכת ההצתה (ההנעה לפעולה).
מה עושים?
אז איך עוקפים את החסם הנוירולוגי? הבנתם שאתם לא עצלנים אלא מתמודדים עם מוח שפועל אחרת, הגיע הזמן להפסיק להילחם בו בכוח ולהתחיל לעבוד איתו בחוכמה. הנה כמה שיטות מעשיות שיכולות לעזור להניע את המערכת:
• לפרק לצעדים קטנים מאוד: כשהמוח הקשבי ניצב מול משימה כמו לסדר את כל הבית, הוא נכנס לשיתוק ונכבה. הפכו את המשימה לקטנה עד גיחוך. אל תסדרו את הבית, רק תכניסו צלחת אחת לכיור. צעד אחד קטן אינו נתפס כאיום במוח הקשבי ולא דורש כמויות גדולות של דופמין, וברגע שתעשו אותו, תשברו את מחסום ההתחלה.
• חוק חמש הדקות: אל תחשבו על השלמת המטלה, אלא שאתם יושבים מול המחשב בדיוק חמש דקות, וזהו. ההתנעה היא תמיד החלק הקשה ביותר, אך מרגע שהגלגל מתחיל להסתובב, למוח קל יותר להיכנס לזרימה ולהמשיך הלאה.
• הצמדת גירויים מפצים: מאחר שהמשימה עצמה לא מייצרת דופמין, עלינו לספק אותו ממקור חיצוני. שלבו את המשימה המשעממת עם משהו שמייצר עונג מיידי. שימו אוזניות עם מוזיקה קצבית ועוצמתית, שתו קפה קר וטעים במיוחד, או דברו עם אדם אהוב בזמן שאתם מסדרים ניירת. הגירוי החיצוני יספק למוח את הדלק החסר.
• נוכחות תומכת בחדר: המוח הקשבי עובד טוב יותר כשיש לו עוגן חיצוני. הביאו בן זוג או חבר שישבו איתכם באותו חדר בזמן שאתם עובדים. הם לא צריכים לעזור, מספיק שהם שם וקוראים ספר או עובדים בעצמם. עצם הנוכחות שלהם מייצרת מסגרת ומחויבות שעוזרת לגוף לפעול.
• לנוח באמת בלי רגשות אשמה: כשהגוף שלכם קורס ודורש מנוחה, תנו לו אותה. מנוחה שמלווה בייסורי מצפון על כל מה שאתם לא עושים אינה מנוחה אלא סחיטה רגשית. הגדירו זמן רשמי שבו מותר לכם לא לעשות שום דבר, כדי שמערכת העצבים תוכל להתאושש.
ביום העצלנות הזה, הגיע הזמן להפסיק להלקות את עצמכם. אם אתם חווים קושי מתמיד להתניע משימות ומרגישים שהפוטנציאל שלכם מבוזבז בגלל מוח שלא משתף פעולה, כנראה שאתם צריכים אבחון מקצועי והכוונה. זה לא אופי חלש, זו פשוט נוירולוגיה אחרת.
ד"ר שירלי הרשקו, היא המומחית הבכירה בישראל בתחום הקשב. חוקרת וסופרת, מרצה באוניברסיטה העברית, בעלת מכון לאבחון וטיפול, לילדים ולמבוגרים, ומאחוריה שישה ספרים מצליחים (ביניהם רב המכר, "אנשי הקשב").