למה שני אנשים עם אותה פציעה מרגישים כאב שונה לחלוטין?

דמיינו איבר שמסוגל ליצור את אחת התחושות החזקות והמשמעותיות ביותר שאנחנו מכירים, כאב, אבל אינו מסוגל להרגיש אותו בעצמו. זה אולי נשמע כמו פרדוקס, אבל זו בדיוק המציאות של המוח האנושי.

רקמת המוח כמעט ואינה מכילה קולטני כאב. זו גם הסיבה שבחלק מניתוחי המוח ניתן להשאיר את המטופל ער. מרדימים את הקרקפת ואת קרומי המוח, אך העבודה על רקמת המוח עצמה אינה גורמת לכאב.

העובדה הזו ממחישה עד כמה התפיסה שלנו לגבי כאב עלולה להטעות. רבים חושבים שכאב נוצר במקום שבו נפגענו, אך למעשה חוויית הכאב נוצרת במוח, המעבד את המידע שמגיע ממערכת העצבים ומעניק לו משמעות.

לפי ההגדרה העדכנית של האיגוד הבינלאומי לחקר הכאב (IASP), כאב הוא חוויה חושית ורגשית. כלומר, הוא אינו מושפע רק מהנזק לרקמה, אלא גם מהרגשות שלנו, מהזיכרונות, מהציפיות ומהנסיבות שבהן הוא מתרחש.

זו הסיבה ששני אנשים יכולים לסבול מאותה פציעה בדיוק ולחוות כאב שונה לחלוטין. המוח אינו מודד רק את עוצמת הנזק, אלא מעריך גם את משמעותו עבור הגוף.

אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא אפקט הפלסבו. כאשר אדם מאמין שטיפול מסוים יעזור לו, מערכת העצבים מסוגלת להפעיל מנגנונים טבעיים שמפחיתים את תחושת הכאב.

מהעבר השני נמצא אפקט הנוסבו. פחד, חרדה או ציפייה לכאב עלולים לגרום למוח לפרש גם גירויים שאינם מסוכנים כאיום ממשי, ולהעצים את תחושת הכאב.

גם תשומת הלב שלנו משחקת תפקיד חשוב. כאשר אדם מתמקד באופן קבוע בכאב, חושש ממנו ומפרש כל תחושה כסימן להחמרה, מערכת העצבים עלולה להפוך רגישה יותר.

זו גם הסיבה שאנשים שנוטים לקטסטרופיזציה, כלומר לראות בכאב איום גדול ובלתי נשלט, חווים פעמים רבות כאב עוצמתי יותר וסבל משמעותי יותר.

אחת התופעות המרתקות ביותר ברפואת הכאב היא כאב פנטום. אנשים שעברו קטיעה יכולים להמשיך להרגיש כאבים ביד או ברגל שכבר אינן קיימות. הם עשויים לתאר כאב בציפורן חודרנית, לחץ של טבעת על אצבע שנקטעה או התכווצויות בגפה שכבר איננה.

ההסבר לכך הוא שהמוח אינו מוחק מיד את הייצוג של האיבר שנקטע. הרשתות העצביות שהיו אחראיות עליו ממשיכות לפעול, ולכן גם תחושת הכאב יכולה להישאר.

התופעה הזו ממחישה בצורה ברורה שחוויית הכאב נוצרת במוח, גם כאשר מקור התחושה כבר אינו קיים.

אחת השיטות המעניינות לטיפול בכאב פנטום היא טיפול באמצעות מראה.

המטופל מביט בהשתקפות של הגפה הבריאה, כך שהמוח מקבל אשליה כאילו גם הגפה החסרה עדיין קיימת ופועלת.

אצל חלק מהמטופלים המידע החזותי החדש מצליח "לעדכן" את ייצוג הגוף במוח ולהוביל להקלה משמעותית בכאב.

אחת ההבחנות החשובות ביותר שאני מנסה להסביר למטופלים היא ההבדל בין כאב לבין סבל.

כאב הוא החוויה שמערכת העצבים והמוח יוצרים בעקבות מידע שמגיע מהגוף.

הסבל, לעומת זאת, הוא הפרשנות שלנו לכאב. הוא כולל את הפחדים, המחשבות, החששות והמשמעות שאנחנו מעניקים לו.

לכן שני אנשים עם אותה פציעה ואותה רמת נזק לרקמות יכולים לחוות מצוקה שונה לחלוטין.

אם כאב היה רק תוצאה של נזק לרקמה, היינו מסתפקים בתרופות או בזריקות. אבל היום אנחנו יודעים שמערכת העצבים, המוח והגורמים הרגשיים והקוגניטיביים הם חלק בלתי נפרד מחוויית הכאב.

לכן, לצד טיפולים תרופתיים ופעולות פולשניות, אנו משלבים גם פיזיותרפיה, טיפולים התנהגותיים וקוגניטיביים ושיטות נוספות שמטרתן להפחית את רגישות מערכת העצבים ולשנות את האופן שבו המוח מעבד את הכאב.

חשוב להדגיש: כל כאב הוא אמיתי. העובדה שהמוח מעורב ביצירתו אינה אומרת שהכאב "מדומיין". היא רק מסבירה שלעיתים הכאב ממשיך להתקיים גם לאחר שהאיום המקורי כבר חלף.

מטרתה של מערכת הכאב היא להגן עלינו. אולם בכאב כרוני מנגנון ההגנה הזה עלול להמשיך לפעול גם כאשר כבר אין סכנה ממשית.

לאורך השנים למדתי שאין טיפול אחד שמתאים לכולם. אצל חלק מהמטופלים הפתרון יהיה תרופה או טיפול פולשני, ואצל אחרים דווקא שילוב של שיקום, פעילות גופנית, טיפול רגשי והבנה טובה יותר של מנגנוני הכאב.

ברוב המקרים, השילוב בין הגישות הוא שמוביל לתוצאות הטובות ביותר.

גם כאשר לא ניתן להעלים את הכאב לחלוטין, ניתן פעמים רבות להפחית אותו באופן משמעותי, לשפר את התפקוד, להחזיר את איכות החיים ובעיקר להשיב למטופלים את תחושת השליטה.

ד"ר יצחק דרורי הוא מומחה ברפואת משפחה וברפואה לשיכוך כאב, מנהל מרפאת הכאב במרכז מליקוב לנוירולוגיה ורפואה מתקדמת