בין חורבן הבית לחורבן הנפש: מה שלמדתי בלילה אחד ברחובות תל אביב

בתשעה באב אנחנו מתאבלים על חורבן בית המקדש. על קירות שנפלו, על עיר שנחרבה ועל חברה שהתפרקה.

אבל השנה, כשאני חושבת על המילה "חורבן", אני לא רואה את ירושלים שלפני אלפיים שנה.

אני רואה את הסמטאות החשוכות של דרום תל אביב.

אני רואה את האנשים שפגשתי שם בלילה אחד, כשיצאתי עם אנשי תוכנית "יזהר", תוכנית למזעור נזקים שמפעילה האגודה לבריאות הציבור עבור אנשים המתמודדים עם התמכרות, נשים וגברים במעגל הזנות ודרי רחוב שנפלטו ממסגרות החיים המוכרות.

מאז אותו סיור אני מתקשה להשתחרר מהמראות.

כולנו מדברים על חורבן.

אבל יש אנשים שחיים אותו.

לא יום אחד בשנה.

כל יום.

כל אחד מהאנשים שפגשתי נשא עמו סיפור אחר. סיפור של אלימות. של פגיעה. של התעללות. של ניצול. של אובדן.

אצל רבים מהם, הבית לא היה המקום הבטוח שאליו חוזרים בסוף היום. להפך. הוא היה המקום שממנו היה צריך לברוח. גם אם המבנה עדיין עומד על תילו, הבית חדל מזמן להיות בית.

באותו ערב הבנתי שלפעמים החורבן הגדול ביותר אינו של קירות. אלא של הנפש. כשגם הבית וגם הרוח נשברים, הדרך אל הרחוב קצרה הרבה יותר מכפי שנדמה לנו.

מקובל לומר שדרי הרחוב ואנשים המתמודדים עם התמכרות הם "שקופים". אני כבר לא חושבת שזה נכון. הם אינם שקופים. אנחנו פשוט מסיטים מהם את המבט. נוח יותר להמשיך ללכת. לא לשאול. לא לדעת. לא להתעכב מול המציאות שהם מזכירים לנו.

עוד לפני שיצאנו לשטח עמדתי במרכז "יזהר". בשעות היום הוא נראה כמו בית קטן. מקום שבו אפשר להתקלח. לאכול. לנוח. לפגוש מישהו שמסתכל עליך בגובה העיניים.

אבל בערב הכול משתנה. התרמילים נפתחים. מזרקים סטריליים. חומרי חיטוי. אמצעי מניעה. בקבוקי מיץ. תרמוסי תה. וסוכריות. המון סוכריות. נראה היה לי מוזר עד שיצאנו לרחוב. אז הבנתי.

עוד לפני שהגענו אליהם הם כבר זיהו את אנשי "יזהר". "חכו רגע, אני באה", קראה אחת הנשים מקצה הרחוב. אחר ביקש מזרקים. מישהו אחר ביקש חומר חיטוי.

ואז הגיעה בקשה אחרת לגמרי. "יש לכם סוכרייה אדומה?" בתוך כל הקושי הזה נשאר מקום גם לרגע קטן של מתיקות. כל אחד מהאנשים שפגשנו היה מוכר לצוות. הם ידעו את שמו. זכרו את הסיפור שלו. התעניינו באמת בשלומו. לא מתוך רחמים. מתוך כבוד.

במסורת היהודית מסופר שקטורת בית המקדש הורכבה מאחד עשר סממנים. אחד מהם היה החלבונה. ריחה לבדו היה חריף ולא נעים. אבל בלעדיו הקטורת לא הייתה שלמה. חז"ל ראו בכך תזכורת לכך שגם מי שנמצא בשולי החברה הוא חלק ממנה. אין שלמות בלי כולם. באותו ערב הבנתי עד כמה הרעיון הזה חי וקיים גם היום.

אם נמשיך להרחיק את האנשים האלה, אם נמשיך להעמיד פנים שהם אינם חלק מאיתנו, גם החברה שלנו תישאר חסרה.

תשעה באב מזמין אותנו להתאבל על מה שאבד. אבל הוא גם מזכיר לנו שאחרי החורבן תמיד מגיע שלב הבנייה. אנשי "יזהר" לא בונים בתים. הם בונים אמון. הם בונים קשר. לפעמים הם בונים תקווה.

הם יוצאים ערב אחר ערב אל אותם רחובות, לא כי הם חושבים שיוכלו להציל את העולם בלילה אחד, אלא כי הם יודעים שגם חיוך, כוס תה, שיחה קצרה או סוכרייה בטעם אבטיח יכולים להיות הצעד הראשון בדרך חזרה.

וביום הזה, שבו אנחנו מתאבלים על חורבן העבר, אני בוחרת לחשוב דווקא על האחריות שלנו כלפי ההווה.

כי חברה שלא משאירה מאחור את האנשים שנפלו היא חברה שיש לה סיכוי אמיתי לבנות מחדש את עצמה.