לפני כמה ימים ביליתי כמעט יממה בחדר המיון לצד בן משפחה. מאות מטופלים, מעט מדי אנשי צוות ומסדרון אחד שהפך לתמונה המזוקקת של מערכת הבריאות הישראלית.
המראה היה מוכר, אבל הפעם גם מטלטל. קשיש הגיע עם שקית שתן מלאה בדם. בזמן שהמתין עלה חשד כי הוא עובר אירוע מוחי, ובתוך רגע הובהל לבדיקת CT. חלק גדול מהצוות נדרש לעזוב הכול כדי להציל חיים, והעומס על שאר המטופלים רק הלך והחריף.
בהמשך ראיתי מתמחות מתרוצצות בין חדר המיון למחלקות, רופאים שנאלצים לקבל עשרות החלטות במקביל ואחיות שעובדות ללא הפסקה. אפילו בדיקות פשוטות יחסית התעכבו משום שלא הייתה אחות פנויה.
אבל יותר מההמתנה עצמה, בלטה תחושת חוסר הוודאות.
מטופלים נשלחו מחדר לחדר, לעיתים בלי למצוא איש צוות שיוכל לעדכן אותם. אחרים הופנו לבדיקה מסוימת רק כדי לגלות שאין שם איש מקצוע. הם חזרו למסדרון, ניסו להבין למי לפנות, והתחושה הייתה שאין מי שמנהל את המסע שלהם בתוך המערכת.
על פניו - הכול ממשיך לעבוד
אנחנו אושפזנו רק לאחר כ-12 שעות. סביבנו היו אנשים שסיפרו כי הם ממתינים כבר כמעט יממה. כשאדם סובל מכאב, חרדה או דאגה לבן משפחה, כל שעה כזו נמשכת כמו נצח.
ברגעים כאלה קשה שלא להרגיש שמשהו עמוק השתבש בסדרי העדיפויות של מדינת ישראל.
על פניו - הכול ממשיך לעבוד. חדרי המיון פתוחים, אמבולנסים מגיעים ותרופות מסופקות. אבל התחושה היא של מערכת שממשיכה לנוע מכוח ההרגל, מבלי שמישהו באמת משנה את הדרך שבה היא פועלת. היא מגיבה שוב ושוב לאותם משברים באותם כלים, בזמן שהמציאות השתנתה מזמן.
חברה בריאה אינה נמדדת רק בתוצר הלאומי הגולמי או בעוצמתו של הצבא. היא נמדדת גם ביכולתה להבטיח מערכת בריאות, חינוך ורווחה מתפקדות. אלה אינן הוצאות תקציביות אלא השקעה בתשתיות החיים של כולנו. במקום לחזק אותן לאורך זמן, אפשרנו להן להישחק.
מנהיגים מרבים להצהיר על הצורך לחזק את מערכת הבריאות, אך פעמים רבות אינם חווים אותה כפי שחווה אותה האזרח מן השורה. בעוד שלמקבלי ההחלטות קיימים לעיתים מסלולים מהירים, קשרים או גישה ישירה, רוב הציבור ממתין שעות ארוכות, מתמודד עם חוסר ודאות ופשוט מנסה להבין מתי יגיע תורו.
נדמה שכבר קיימות בישראל שתי מערכות בריאות. אחת למי שיש לו קשרים, ביטוח פרטי או גישה למקבלי ההחלטות. ואחת לכל השאר.
התוצאה אינה מסתכמת רק בתורים ארוכים. מדי שנה מדווחים מאות ואף אלפי מקרי אלימות כלפי צוותים רפואיים. מאחורי כל אירוע כזה עומדים רופא, אחות או רוקח שהגיעו כדי לטפל, אך הופכים לכתובת לתסכול שהצטבר במשך שנים של שחיקה, מחסור והיעדר תכנון. במציאות הזו גם המטפלים וגם המטופלים הם קורבנות של אותה מדיניות.
הרוקח אינו "מחלק קופסאות". הוא שומר הסף האחרון
גם בתי המרקחת הפכו לחזית נוספת של המשבר.
רבים חושבים שהרוקח "רק מנפק תרופות", אך בפועל הוא בודק אינטראקציות בין תרופות, מאמת מינונים, מאתר טעויות ומציע חלופות בעת מחסור. הוא שומר הסף האחרון לפני שהתרופה מגיעה למטופל.
אבל חשוב לומר זאת בכנות: גם הרוקח אינו קוסם. הוא אינו יכול לייצר תרופה שאינה קיימת במלאי ואינו יכול לפתור לבדו מחסור בכוח אדם או כשלים מערכתיים. הוא יכול להפעיל שיקול דעת מקצועי, לשמור על בטיחות הטיפול ולעשות את המיטב במסגרת המציאות שנכפתה עליו.
לכך מתווסף נתון מדאיג נוסף: בישראל חסרים כיום מאות רוקחים בקהילה, ויש הערכות כי המחסור מתקרב לאלף. הנתון הזה כמעט שאינו מגיע לכותרות, אך הוא משפיע ישירות על התורים, על זמני ההמתנה ועל איכות השירות שמקבל כל מטופל.
הכרה אמיתית בתפקידו של הרוקח, לצד ההבנה שהוא פועל במערכת שסובלת ממחסור מתמשך, יכולה להפוך לא מעט כעס להבנה ולאמון.
לא כל פתרון דורש מיליארדים
לא כל שינוי מחייב רפורמה היסטורית או תקציבי עתק. יש צעדים שאפשר ליישם כבר מחר בבוקר, אם רק תהיה לכך נכונות.
אחד מהם הוא הסדרת תפקיד טכנאי בית המרקחת. הטכנאי אינו מחליף את הרוקח, אלא מבצע את המשימות הלוגיסטיות והמנהליות ומאפשר לרוקח להקדיש יותר זמן לייעוץ מקצועי ולבטיחות המטופלים. זהו מודל מקובל במדינות רבות, והוא יכול לקצר תורים ולשפר את השירות.
מהלך נוסף הוא שילוב סטודנטים למקצועות הבריאות כ"מלווי מיון". סטודנטים לרפואה, סיעוד, רוקחות ומקצועות הבריאות כבר מבצעים הכשרה מעשית כחלק מלימודיהם. ניתן לשלב חלק ממנה בליווי מטופלים ובני משפחותיהם בחדרי המיון, לא בתפקיד רפואי אלא אנושי: להסביר תהליכים, לכוון, לעדכן ולהפחית את תחושת חוסר הוודאות.
כולם ירוויחו מכך. בתי החולים יקבלו כוח עזר איכותי, הסטודנטים ירכשו ניסיון משמעותי, והמטופלים יזכו לליווי אנושי דווקא ברגעים הקשים ביותר, כמעט ללא עלות נוספת.
האלימות היא סימפטום, לא שורש הבעיה
לא פחות מהמטופלים, גם אנשי הצוות נראו מותשים. רופאים, אחיות ורוקחים התרוצצו בין עשרות מטופלים, ניסו לתת מענה בלתי אפשרי ולעיתים גם ספגו צעקות ואיומים.
חשוב לומר זאת בצורה ברורה: האלימות כלפי צוותי הרפואה אינה רק בעיה של כמה אנשים שאיבדו שליטה. במידה רבה היא תוצר של מערכת שנשחקה לאורך שנים, של מחסור בכוח אדם ושל פער הולך וגדל בין הציפיות של הציבור לבין היכולת של המערכת לתת מענה.
אין בכך כדי להצדיק אלימות. להפך.
נדרשת מדיניות של אפס סובלנות, אכיפה נחושה והגנה מלאה על הצוותים הרפואיים. מי שמאיים או תוקף את מי שנמצא שם כדי להציל חיים חייב לשאת באחריות.
אבל אם נסתפק רק בהחמרת הענישה ולא נטפל בשורש הבעיה, נמשיך לראות שוב ושוב את אותם אירועים חוזרים על עצמם.
מערכת הבריאות אינה קורסת ביום אחד, אלא נשחקת בכל יום מחדש. בכל משמרת שחסרה בה אחות, בכל תור שמתארך, בכל רוקח שעומד לבדו מול עשרות מטופלים ובכל רופא שנאלץ לבחור במי לטפל קודם.
אם נמשיך לראות בעומס הזה "שגרה", הוא יהפוך למציאות קבועה.
אבל אם נבין שהשקעה במערכת הבריאות אינה הוצאה אלא השקעה בביטחון הלאומי, בחוסן החברתי ובאיכות החיים של כולנו, עוד אפשר יהיה לשנות את הכיוון.
המטפלים אינם הבעיה, וגם המטופלים אינם הבעיה. שניהם משלמים את המחיר של אותה מערכת שנשחקה במשך שנים.
הגיע הזמן לתקן אותה.
הכותב הוא יו"ר ארגון הרוקחות בישראל, סגן מנהל בית הספר לרוקחות באוניברסיטת בן־גוריון בנגב ואזרח מודאג