הכול התחיל בכאב גב. בקיץ 2017, כשהיה בן 41, עמיר ח'מיס, מכפר כנא חשב שמדובר בעוד כאב שקשור אולי לתאונת דרכים קלה שעבר זמן קצר קודם לכן. הוא פנה לאורתופדים, עבר בירורים, אבל שום דבר לא הסביר את הכאב העז בגב התחתון. רק אחרי אירוע אחר שבו נפל על גבו ואושפז, בדיקת CT גילתה נגע בחוליה. משם הדרך לבירור הייתה קצרה, ובתוך ימים הגיעה האבחנה ששינתה את חייו: מיאלומה נפוצה בסיכון גבוה.
"ברגע הראשון חשבתי ששברתי חוליות", הוא מספר. "הפחד הכי גדול שלי היה שאהיה משותק. דווקא העובדה שיכולתי עדיין ללכת נתנה לי אוויר. רק אחר כך, כשאמרו לי שמדובר במיאלומה נפוצה, התחלתי להבין מה זה אומר".
עמיר, היום בן 50, נשוי ואב לשלושה, עובד סוציאלי שמנהל מרכז רב-שירותים לעיוור ומרכז את קבוצת החולים בחברה הערבית מטעם עמותת אמ"ן, רגיל ללוות אנשים ברגעי משבר, אבל כשהאבחנה הגיעה אליו, שום ידע מקצועי לא הפך את הבשורה לפשוטה. "לקבל אבחנה של סרטן זה דבר קשה", הוא אומר. "פתאום החיים שאתה מנהל כרגיל, עבודה, משפחה, ילדים ותוכניות לעתיד, הכול נעצר. אתה עומד בנקודת התחלה חדשה וצריך לחשוב אחרת".
"הידע הוריד את מפלס החרדה"
מיאלומה נפוצה היא סרטן דם שמקורו בתאי פלזמה במח העצם. התאים האלה אמורים לסייע לגוף לייצר נוגדנים ולהילחם בזיהומים, אך כאשר הם עוברים שינוי ומתחילים להתרבות בצורה לא מבוקרת, הם עלולים לפגוע בעצמות, בייצור הדם, בכליות וביכולת של הגוף להתמודד עם זיהומים. בישראל מאובחנים מדי שנה כ-550 חולי מיאלומה חדשים.
אצל עמיר, ההתמודדות לא הייתה רק רפואית. הוא נדרש להבין איך מספרים למשפחה, איך מסבירים לילדים, ואיך ממשיכים להחזיק שגרה לצד מחלה שמכניסה הרבה אי-ודאות. "בהתחלה עידנתי את הדברים מול הילדים", הוא אומר. "הם היו בגילים רגישים, ולא היה לי קל לומר להם הכול מיד. רק אחרי שיצאתי מהשלב הראשון של הטיפולים סיפרתי להם שהמחלה שלי היא סרטן ושקוראים לה מיאלומה".
מה שעזר לו בעיקר, לדבריו, היה שילוב של תמיכה, ידע ואמון בצוות המטפל. "הגיבוי שקיבלתי מהמשפחה, קודם כול מאשתי, היה משמעותי מאוד. מעבר לזה החלטתי שאני רוצה להבין: מה זו מיאלומה, מהם הטיפולים, מה המדדים בבדיקות הדם ומה המשמעות של כל דבר. ככל שהבנתי שיש אפשרויות טיפול, מפלס הלחץ ירד. אמרתי לעצמי: אם כבר חליתי במחלה כזו, לפחות יש לה טיפולים. זו מחלה קשה, אבל יש לה פתרונות".
בתחילת הדרך עמיר הגיב היטב לטיפול. בתוך חודש הגיע להפוגה משמעותית, ובהמשך עבר השתלת מח עצם עצמית. בשל גילו הצעיר יחסית והמאפיינים האגרסיביים של המחלה, הוא עבר בהמשך השתלה עצמית נוספת. "נכנסתי לתהליך רגוע יחסית, כי למדתי לעומק מה צפוי לקרות", הוא מספר. "ידעתי לקראת מה אני הולך. אחרי כמה חודשי התאוששות חזרתי לעבוד והמשכתי בשגרת החיים".
כשהמחלה שוב הרימה את הראש
השקט נשמר במשך כמה שנים. עמיר חזר לעבוד, עבר לתפקיד שאפשר לו לצמצם עומסים ונסיעות, והמשיך במעקב. אלא שבסוף 2023 המחלה החלה שוב "להרים את הראש", כפי שהוא מתאר זאת. לאחר שינוי טיפולי נוסף נשמרה יציבות במשך תקופה, אך בהמשך המחלה חזרה שוב.
ואז הגיע אירוע אחר לגמרי, שהפך את ההתמודדות למורכבת הרבה יותר. במהלך טיול משפחתי בחו"ל בספטמבר 2025 נפגע עמיר בראשו מכדור במהלך משחק. לאחר שחזר לישראל, כאבי ראש עזים, הקאות והזעה הובילו לבדיקות דחופות, שבהן התגלה דימום מוחי. הוא אושפז במחלקה הנוירוכירורגית, עבר ניתוחים לניקוז נוזלים, סבל מסיבוך זיהומי בראש ועבר גם צנתור מוחי.
"התקופה הזו הייתה קשה מאוד", הוא אומר. "הטיפולים למיאלומה נעצרו בגלל הדימום, ובזמן הזה המחלה הרימה ראש בצורה אגרסיבית. עברתי משבר גדול מאוד. שינו לי טיפולים כדי לנסות לשלוט במחלה, והמטרה הייתה להחזיר אותי למצב שבו אהיה כשיר לטיפול הבא".
כשהוא מספר על התקופה הזו, עמיר מנסה להקטין את הדרמה. אבל מאחורי המשפטים השקולים מסתתר מסלול ארוך של אי-ודאות, סיבוכים רפואיים והמתנה לאפשרות טיפולית שתוכל להתאים למצבו. "למרות כל הדאגות והחששות, ניסיתי להמשיך להיות מי שאני", הוא אומר. "להאמין בכוחות שלי, להאמין באנשים סביבי ולהאמין בצוות המקצועי שמוביל את הטיפול".
"פתאום מתחילים לדבר על ריפוי במיאלומה"
לדברי ד"ר נועה לביא, רופאה בכירה ומנהלת שירות מיאלומה במערך ההמטולוגי בקריה הרפואית רמב"ם, סיפורו של עמיר משקף היטב את האופי של המחלה. "מיאלומה היא בדרך כלל מחלה כרונית", היא מסבירה. "מטופלים מקבלים קו טיפול ראשון, וברוב המקרים יש תגובה טובה. אחרי מספר שנים המחלה עלולה להתעורר מחדש, ואז צריך לעבור לטיפולים אחרים. ככל שהמחלה מתקדמת, תאי המחלה עשויים להיות עמידים יותר, והתגובות לטיפול עלולות להיות פחות עמוקות ופחות ממושכות".
בשנים האחרונות, היא אומרת, התמונה הזו מתחילה להשתנות בזכות טיפולים שמפעילים את מערכת החיסון נגד תאי המחלה. אחד מהם הוא טיפול תאי מתקדם מסוג CAR-T המבוסס על התאמה אישית: תאי מערכת החיסון נאספים מהמטופל, עוברים במעבדה תהליך שמאפשר להם לזהות את תאי המיאלומה, ולאחר מכן מוחזרים לגוף במטרה לפעול נגדם באופן ממוקד.
"הטכנולוגיות האלה הביאו למהפכה של ממש בטיפול במיאלומה", אומרת ד"ר לביא. "בתחילה הן נבדקו במטופלים עם מחלה עמידה מאוד, אחרי קווי טיפול רבים, והראו תוצאות יוצאות דופן. בחלק מהמטופלים נראתה הפוגה ממושכת ללא עדות לחזרת המחלה וללא טיפול פעיל. לכן פתאום מתחילים לדבר על פוטנציאל לריפוי במיאלומה. עדיין צריך זמן מעקב ארוך כדי לדעת אצל כמה מהמטופלים המחלה לא תחזור בזכות הטיפול, ולכן אנחנו מדברים בזהירות על האפשרות של ריפוי.
לא השתלה, אלא טיפול תאי חד-פעמי
אחת הנקודות החשובות, מדגישה ד"ר לביא, היא ההבדל בין השתלת מח עצם עצמית לבין טיפול CAR-T. "יש מטופלים שקוראים לזה בטעות השתלה, כי בשני המקרים יש אשפוז, טיפול מכין והחזרת תאים", היא אומרת. "אבל מעבר לדמיון המתואר, מדובר בתהליכים שונים מאוד".
בהשתלת מח עצם עצמית, לדבריה, נותנים טיפול כימותרפי בעוצמה גבוהה נגד תאי המיאלומה, מה שלעיתים רבות עשוי לגרום לתופעות לוואי קשות ולאשפוז ממושך בבידוד, ולאחריו מחזירים תאי אב כדי לסייע למח העצם להתאושש.
טיפול CAR-T לעומת זאת, מתחיל באיסוף תאי T של מערכת החיסון מהמטופל, העברתם למעבדה והנדסתם כך שיוכלו לזהות ולתקוף את תאי המחלה. עד יצור התאים המטופל מקבל טיפול מגשר על מנת להכנס לתהליך כשהמחלה בשליטה טובה. לאחר שהתאים חוזרים המטופל מתאשפז, מקבל טיפול מכין בעוצמה נמוכה ואז מחזרים אליו את התאים המהונדסים בעירוי.
"זה תהליך שדורש תכנון, זמן ושיתוף פעולה של המטופל והמשפחה", מסבירה ד"ר לביא. אבל בניגוד להשתלת מח עצם לא דורש כימותרפיה במינון גבוה ומצריך אשפוז בבידוד. מדובר בתהליך חד-פעמי, שאחרי ההתאוששות ממנו עשוי לאפשר שנים רבות ללא טיפול וללא מחלה, עם איכות חיים טובה".
ד"ר לביא מדגישה כי הטיפול אינו מתאים לכל מטופל. ההחלטה מתקבלת לפי מצב המחלה, קצב ההתקדמות שלה, מצבו הכללי של המטופל, מחלות רקע, היכולת לעבור את התהליך והתמיכה המשפחתית סביבו. "לכן חשוב שמטופלים ישאלו את הרופא שלהם בזמן על האפשרויות הקיימות עבורם, ויבינו מה מתאים לשלב המחלה ולמצבם האישי".
"חזרתי לעבודה כדי לא להישאר בתודעה של חולה"
לאחר שהושגה שליטה מספקת במחלה, עמיר נכנס למחקר קליני בישראל וקיבל טיפול CAR-T "התהליך עצמו עבר חלק", הוא מספר. "במרץ 2026 השתחררתי מבית החולים, פחות מ-20 יום מתחילת הטיפול. אחרי שבועיים כבר חזרתי לעבודה".
הבחירה לחזור מהר לשגרה לא הייתה מקרית. "אמרתי לעצמי שאם אשב בבית, ארגיש בתוך תוכי שאני עדיין חולה ועדיין מטופל", הוא מספר. "העדפתי לחזור לעבודה. האנשים סביבי חיכו לי ותמכו בי, ואני מנסה כל הזמן לחזור לחיים שלי".
כיום, לדבריו, אין עדות למחלה פעילה בגופו, אך הוא מקפיד להדגיש את הזהירות. "אני עדיין במעקב, עדיין מוגדר בסיכון גבוה וצריך השגחה", הוא אומר. "אבל אני לא רוצה להיות אדם שיושב בבית. חזרתי לעבוד, אני מקבל תמיכה כשצריך, ואני חושב על העתיד. אני חולם להיות סבא".
במבט לאחור, עמיר חוזר לנקודה שליוותה אותו מתחילת הדרך: לא להישאר לבד מול האבחנה. "כשמקבלים אבחנה כזו, צריך ללכת למקורות הבטוחים ביותר, לרופאים שמטפלים בנו. לשאול שאלות, להבין את הבדיקות, להבין את הטיפול, לא להסתפק בפחדים ולא להסתמך על מידע לא בדוק. כל חלק כזה הוא כמו לגו. כשמחברים את הכול, זה עוזר להתמודד טוב יותר".
עבורו, הטיפול החדש לא היה רק עוד תחנה רפואית, אלא אפשרות לחזור להיות פעיל, בן זוג, אבא ואדם שמתכנן קדימה.
אחרי שנים שבהן המחלה כפתה עליו לעצור, להמתין ולחשב מסלול מחדש, עמיר מבקש בעיקר להמשיך לנוע קדימה. "כשאנחנו קמים בבוקר, נושמים ואומרים תודה שאנחנו בחיים, זו בריאות. אני עדיין במעקב, אבל אני חי
*המידע בכתבה מוגש כשירות לציבור ואינו מהווה ייעוץ רפואי, אבחנה או המלצה לטיפול. בכל שאלה רפואית יש לפנות לרופא או לרופאה המטפלים ולהתייעץ בהתאם למצבו האישי של כל מטופל.