פריצת דרך טיפולית בסכיזופרניה

סכיזופרניה היא אחת ההפרעות הקשות והמורכבות ביותר בתחום בריאות הנפש. היא מתפרצת לרוב בשנות ה־20 המוקדמות, בדיוק בשנים שבהן צעירים אמורים לבנות עצמאות, זוגיות, לימודים, עבודה וחיים חברתיים. אלא שבמקרים רבים המחלה משנה את מסלול החיים, לא רק של האדם שמתמודד איתה, אלא גם של בני משפחתו.

"אנחנו מדברים על אחת ממחלות הנפש הקשות והמורכבות ביותר", אומר ד"ר יואב דומני, מנהל מחלקה פסיכיאטרית גברים במרכז לבריאות הנפש של המרכז הרפואי מעיני הישועה. "היא פוגעת במגוון תחומי חיים. יש את הסימנים המוכרים כמו מחשבות שווא והזיות, אבל קיימת גם פגיעה תפקודית מאוד משמעותית. האנשים האלה מתקשים לייצר חיים נורמטיביים, והרבה פעמים נזקקים לתמיכה משמעותית של שיקום, של המשפחה וכדומה".

לדבריו, מדובר בתופעה רחבה בהרבה מכפי שרבים נוטים לחשוב. "באופן כללי, בערך אחוז אחד מהאוכלוסייה סובל מסכיזופרניה", הוא אומר. "זה הרבה מאוד".

מאחורי הנתון היבש הזה נמצאים צעירים ומשפחות שלמות, שנדרשים להתמודד לא רק עם התסמינים עצמם, אלא גם עם אובדן פתאומי של יציבות, תוכניות חיים שנקטעות, חשש מהחמרות חוזרות ושאלה מתמשכת אחת: איך מצליחים לייצר שגרה לצד מחלה שדורשת טיפול ממושך כל כך?

אחד האתגרים הגדולים בטיפול בסכיזופרניה הוא ההתמדה לאורך זמן. בניגוד לטיפול קצר שניתן עד שהמשבר חולף, כאן מדובר בטיפול כרוני מרגע האבחון, שנמשך שנים ארוכות ולעיתים לאורך כל החיים. אלא שבדיוק בנקודה הזו נוצר קושי עמוק.

"הרבה פעמים החולה עצמו לא מרגיש שיש לו מחלה", מסביר ד"ר דומני. "אם הוא חושב, לדוגמה, שמישהו עוקב אחריו, הוא לא חושב שהבעיה היא בו, אלא שהבעיה היא בזה שעוקב אחריו. ולכן הוא לא רואה סיבה לקחת תרופות כדי לתקן משהו שהוא לא חווה כבעיה אצלו".

לכך מצטרף גם המחיר המצטבר של הטיפול לאורך זמן. "אנחנו מצפים מאנשים שייקחו תרופות במשך שנים מאוד ארוכות", אומר ד"ר דומני. "וכשתופעות הלוואי מצטברות, הנטל שלהן הופך כבד מדי".

לצד חוסר התובנה למחלה, יש גם שלב אחר: כשהטיפול מצליח והתסמינים נרגעים. "אנחנו כרופאים ממליצים למטופלים להמשיך לקחת את התרופות", אומר ד"ר דומני, "אבל הם אומרים: אין בי עכשיו שום דבר לא בסדר, למה אני צריך לקחת אותן?".

במשך עשרות שנים, הטיפול התרופתי בסכיזופרניה התבסס במידה רבה על השפעה על מערכת הדופמין במוח. דופמין הוא מוליך עצבי שמעורב, בין היתר, בתחושת תגמול, משמעות, מוטיבציה ותנועה. כאשר קיימת פעילות עודפת שלו באזורים מסוימים במוח, היא עשויה להיות קשורה לתסמינים פסיכוטיים כמו הזיות ומחשבות שווא.

"הטיפול התרופתי היום הוא טיפול שבעצם חוסם את מערכת הדופמין", מסביר ד"ר דומני. "המטרה היא למנוע את התסמינים, אבל זו גם הבעיה. רק חלק מהזמן יש יותר מדי דופמין, ועדיין אנחנו חוסמים את המערכת כדי שלא יהיו החמרות נוספות".

לכך מצטרפות תופעות הלוואי, שהופכות במקרים רבים לגורם מרכזי להפסקת טיפול. "התרופות שהומצאו בשנות ה־60 וה־70 התאפיינו בעיקר בהפרעות תנועה, כמו נוקשות שרירים", אומר ד"ר דומני. "הדור החדש יותר של התרופות מאופיין בתופעות לוואי שקשורות לתסמונת המטבולית: עלייה במשקל, הפרעה בפרופיל השומנים בדם, כולסטרול, סוכרת ויתר לחץ דם".

המשמעות, לדבריו, קשה במיוחד כאשר מדובר באנשים צעירים שנדרשים לקחת טיפול במשך שנים. "תופעות הלוואי הן הרבה פעמים מצטברות", הוא אומר. "וכשהנטל שלהן כבד מדי, המטופלים אומרים שהם רוצים להפסיק".

בשנים האחרונות התבשרנו על קבוצת טיפולים חדשה, שמעוררת עניין רב בעולם הפסיכיאטריה. בין הטיפולים בקבוצה נמצא טיפול שאושר בארצות הברית ובישראל ופועל במנגנון שונה מזה של התרופות האנטי-פסיכוטיות הקלאסיות: במקום חסימה ישירה של דופמין, הוא פועל דרך מערכת אחרת במוח, מערכת האצטילכולין.

"יש כאן חידוש מאוד מרגש ומאוד מבטיח", אומר ד"ר דומני. "מדובר בטיפול שלא עובד ישירות על הדופמין, אלא על מנגנון אחר שבעצם מווסת את פעילות הדופמין. אנחנו לא חוסמים את הדופמין, אלא מייצרים מערכת הרבה יותר מווסתת ומותאמת".

לדבריו, זו בדיוק נקודת המפתח: "היא יכולה לפעמים לחסום ולפעמים לאפשר את מעבר הדופמין, בהתאם לצורך. והמילים 'בהתאם לצורך' הן כנראה נקודת המפתח, כי הצורך משתנה בין אדם לאדם, וגם אצל אותו אדם בין תקופות שונות בחיים".

ד"ר דומני מדגיש, כי היעילות שנראתה במחקרים דומה לזו של טיפולים קיימים, ולכן הבשורה אינה בהכרח "חזקה יותר", אלא אחרת: ניסיון לשמר את ההשפעה על התסמינים הפסיכוטיים, תוך הפחתת חלק מהמחיר שמטופלים משלמים לאורך זמן.

"ההשפעה על תסמיני המחלה כמו מחשבות שווא והפרעות תפיסה דומה למה שמוכר עד היום", הוא מסביר. "מה שמעניין הוא פרופיל תופעות הלוואי של משפחה זו, שהוא שונה ממה שהכרנו עד כה".

לדבריו, ייתכן שגם תסמינים שליליים, כמו ירידה באנרגיה, במוטיבציה, בקשרים חברתיים ובתפקוד תעסוקתי, יושפעו לטובה, אך הוא מקפיד להישאר זהיר: "לאורך כל הקריירה שלי, בכל פעם שמגיעה עוד תרופה אומרים שהיא תשפר את הסימנים השליליים, אז אני רוצה להיות זהיר. אבל האפשרות לטפל בתסמינים החיוביים בלי לפגוע באנרגיה, ברצייה ובחברתיות, נותנת פוטנציאל גדול לשינוי משמעותי".

ומה לגבי תופעות הלוואי של הטיפול החדש? כאן התמונה שונה. "אנחנו נצפה בעיקר לתופעות שקשורות למערכת העיכול, כמו בחילה ואי נוחות", אומר ד"ר דומני. "אבל הנקודה החשובה היא שהן אופייניות בעיקר לתחילת הטיפול, לשבועות הראשונים. אחרי תהליך ההסתגלות, יכול להיות למטופל טיפול יעיל לאורך זמן עם נטל נמוך בהרבה של תופעות לוואי".

האם זה ישפר את ההתמדה בטיפול? ד"ר דומני סבור שכן, לפחות מבחינה אחת. "דיברנו על שלוש סיבות לכך שמטופלים מפסיקים טיפול", הוא מסכם. "פרופיל תופעות הלוואי השונה של משפחה זו עשוי להשפיע על ההתמדה בטיפול".

עבור המטופלים ובני משפחותיהם, השינוי במנגנון הפעולה של הטיפול עשוי להיות משמעותי מאוד: פחות מאבק בתופעות הלוואי, יותר סיכוי להתמיד בטיפול, ואולי גם יותר אפשרות לשמר חיים פעילים, יציבים ומלאים יותר לצד המחלה.

* המידע בכתבה אינו מהווה ייעוץ רפואי, אבחנה או המלצה לטיפול. בכל שאלה רפואית יש לפנות לרופא המטפל או לאיש מקצוע מוסמך בתחום בריאות הנפש.

בשיתוף Bristol Myers Squibb - מוגש כשירות לציבור, ללא מעורבות בתכנים