הישראלים אוהבים את הרופאים שלהם. אבל לא מאמינים במערכת הבריאות

הנתונים החדשים מתוך הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מציגים לכאורה תמונה אופטימית. 96% מהמטופלים מרוצים מיחסם של רופאי המשפחה, 92% משבחים את הרופאים המקצועיים, ורובו המכריע של הציבור מרגיש כי אנשי מערכת הבריאות מתייחסים אליו בכבוד אנושי.

אלה נתונים מרשימים, והם מהווים תעודת כבוד לאלפי הרופאות, הרופאים, האחיות ואנשי המקצוע שממשיכים להעניק טיפול איכותי גם תחת עומסים בלתי אפשריים ובצל שנים של משברים לאומיים.

אבל דווקא הנתונים המחמיאים האלה עלולים להטעות את מקבלי ההחלטות. משום שהם מסתירים את הסיפור האמיתי.

אם הישראלים באמת היו מאמינים שמערכת הבריאות הציבורית תעמוד לצידם ברגע האמת, ספק אם שיעור הביטוחים הפרטיים בישראל היה מהגבוהים במדינות ה-OECD.

גם הנהירה לרפואה פרטית, רכישת כפל ביטוחים והחזרה לפוליסות היקרות של "ביטוח מהשקל הראשון" אינן עדות להצלחה של חברות הביטוח.

הן עדות אחת בלבד: הציבור איבד אמון ביכולתה של המערכת הציבורית לספק שירות בזמן.

רוב המטופלים אינם בוחרים ברפואה פרטית משום שהם חושבים שהרופא טוב יותר. הם עושים זאת כדי לקבל תור מהר יותר.

כשהמתנה לרופא מומחה, לבדיקת MRI, לפרוצדורה או לניתוח עלולה להימשך חודשים, הבחירה בפרטי הופכת עבור רבים להכרח ולא למותרות.

בשנים האחרונות הצטברו עוד ועוד נתונים שממחישים את עומק הבעיה. מסקר של מכון אסותא משנת 2025 עולה כי מטופלים רבים ויתרו על טיפול רפואי בגלל זמני המתנה.

מסקר של מכון ברוקדייל מאותה שנה עולה כי רבים מהישראלים מאמינים שכדי לקבל טיפול בזמן סביר צריך להפעיל קשרים אישיים או "פרוטקציה".

גם בחדרי המיון התמונה מטרידה: שלושה מכל חמישה מטופלים מדווחים כי זמני ההמתנה פגעו בחוויית הטיפול, ובפריפריה קרוב ל-30% מהתושבים מדווחים כי כלל אין באזור מגוריהם שירותי רפואה דחופה זמינים.

בנוסף, כאשר מציגים ממוצעים ארציים קל מאוד להתרשם שהכול משתפר. אבל הממוצעים מטשטשים את הפערים העצומים בין מרכז לפריפריה ובין מי שיכול לשלם לרפואה פרטית לבין מי שנאלץ להמתין חודשים.

במובן הזה, הסקר מזכיר את מדד האושר העולמי שבו ישראל מדורגת בעקביות בצמרת, אף שהמציאות היומיומית מורכבת בהרבה.

לעיתים הנתונים משקפים תקווה ואופטימיות יותר מאשר את החוויה בפועל.

אמון אמיתי אינו נמדד רק בשאלה אם המטופל מרוצה מהרופא שלו. הוא נמדד גם בשאלה אם הוא מאמין שיקבל תור בזמן, אם יצליח לעבור בדיקה חיונית בלי להמתין חודשים, ואם יוכל לקבל טיפול איכותי בלי לפתוח תוכנית חיסכון.

כל עוד המציאות הזו לא משתנה, גם הסקרים המחמיאים ביותר לא יצליחו להסתיר את משבר האמון שמלווה את מערכת הבריאות הציבורית.

הציבור הישראלי אינו זקוק לעוד סקר שמעיד שהוא אוהב את הרופאים שלו. את זה כולנו כבר יודעים. מה שהוא באמת צריך הוא מערכת ציבורית שתאפשר לאותם רופאים להעניק טיפול בזמן, בנגישות ובשוויון.

עד שזה יקרה, הציבור ימשיך להצביע בארנק, ולא בטפסי הסקרים.

ד"ר עדי ניב יגודה הוא מומחה לאסטרטגיה ומדיניות בריאות, משנה לדיקן בית הספר לניהול מערכות בריאות במכללה האקדמית נתניה