לראשונה בישראל: מחלקת אשפוז פסיכיאטרית לנשים בהיריון ולאימהות לאחר לידה

לראשונה בישראל נפתחה בשבוע שעבר במרכז הרפואי שיבא מחלקת אשפוז פסיכיאטרית ייעודית לנשים בהיריון מתקדם ולאימהות לאחר לידה, שבה האם יכולה להתאשפז יחד עם התינוק. מדובר במהלך חריג במערכת בריאות הנפש בישראל, שנועד לתת מענה לאחד המצבים הרגישים והמורכבים ביותר: משבר נפשי חריף בתקופה שאמורה להיות אחת המאושרות בחיי המשפחה.

המחלקה החדשה, שפועלת במסגרת מרכז חוה לבריאות האישה בשיבא, מיועדת לנשים מהשליש השלישי להיריון ועד חצי שנה לאחר הלידה, מכל רחבי הארץ. היא כוללת 14 מיטות ונחשבת למחלקה הפסיכיאטרית לנשים בהיריון ולאימהות לאחר לידה הגדולה בעולם, אך בפועל מטפלת במעגל רחב בהרבה: האם, התינוק, בן או בת משפחה שיכולים ללון לצדה, ולעיתים גם בן הזוג והילדים הנוספים בבית.

ד"ר ורד בר, מנהלת מרכז חוה לבריאות האישה, מסבירה בשיחה עם וואלה כי מדובר בסגירת מעגל של רצף טיפולי שנבנה במשך שנים מתוך צורך שעלה מהמטופלות והצוותים הרפואיים. "הפרעות נפשיות הן סיבוכי ההיריון והלידה הכי שכיחים", מציינת. "אחת מכל חמש נשים בהיריון ולאחר לידה חיה עם הפרעה נפשית כלשהי: דיכאון, חרדה, OCD, פוסט טראומה, פסיכוזה, הפרעות אכילה ועוד. רוב הנשים יכולות לקבל טיפול בקהילה, אבל יש נשים שמצבן מחייב אשפוז".

"עד היום, נשים שנזקקו לאשפוז פסיכיאטרי סביב הלידה נאלצו להתאשפז במחלקות רגילות לבריאות הנפש, ברוב המקרים מחלקות מעורבות, שבהן מאושפזים גברים ונשים, ללא התאמה למצבן הרפואי, הרגשי והמשפחתי של יולדות. המשמעות הקשה ביותר הייתה כמעט תמיד הפרדה מהתינוק", הדגישה ד"ר בר. "זה מחיר מאוד כבד על האמא, ובעיקר על התינוק. מחקרים מראים שיש לכך השפעה ארוכת טווח על ההתפתחות והבריאות שלו".

לדברי בר, משבר נפשי לאחר לידה הוא לא רק אירוע רפואי. הוא מטלטל את כל המשפחה, דווקא בנקודה שבה הציפיות הן לאושר, שמחה והתרחבות משפחתית. "כשאני פוגשת משפחות, במהלך כל ההיריון כולם מצפים להיות על גג העולם. בן הזוג, ההורים שלה, ההורים שלו- כולם מחכים ללידה. ואז, הרבה פעמים ימים ספורים אחרי הלידה, לפעמים ממש סביב הברית, במקום אירוע שמח, האישה מאושפזת במחלקה פסיכיאטרית. המשפחה מתרוצצת בין האם לבין התינוק, התינוק עובר מיד ליד, ואף אחד לא באמת מחזיק את כל המערכת. אנחנו רואים אימהות ואבות של יולדות במשברים איומים, בבכי. הפער בין הציפיות למציאות הוא הכי קיצוני שאפשר".

המחלקה החדשה נועדה בדיוק לנקודת השבר הזו. היא מאפשרת לטפל במצב הנפשי החריף של האם, ובמקביל לשמור על הקשר עם התינוק, לחזק את התפקוד האימהי וללוות את בני המשפחה. "אנחנו מטפלים באישה במצב הנפשי שלה, אבל גם בקשר עם התינוק וגם במשפחה", מסבירה בר. "המשפחה חווה טלטלה עצומה, ולכן צריך לתת מענה כוללני ומדויק לכולם".

על פי בר, שיעור האשפוזים הפסיכיאטריים לאחר לידה בישראל גבוה לפחות פי ארבעה משיעור האשפוזים בתקופות אחרות בחיי האישה. במדינות אחרות, היא אומרת, הפער אף גדול יותר. "זה לא שכיח כמו הפרעות אחרות, אבל זה גם לא נדיר. בישראל מדובר לפחות בכמה מאות נשים בשנה". לדבריה, הסיבות לכך רבות- שינויים הורמונליים, חוסר שינה, עומס נפשי, שינוי דרמטי בזהות ובתפקיד המשפחתי, ולעיתים גם רקע נפשי קודם.

עם זאת, בר מדגישה כי במקרים רבים מדובר באשפוז ראשון בחייה של האישה. "לשמחתי, רוב האשפוזים הפסיכיאטריים אחרי לידה הם אשפוז ראשון", היא אומרת. "אלה לא בהכרח נשים שהיו מאושפזות בעבר. כמחציתן בכלל לא יפתחו בהמשך תחלואה נפשית, ומחציתן עשויות להמשיך להתמודד עם תחלואה כזו או אחרת. לכן הטיפול המוקדם והמותאם הוא כל כך חשוב".

מרכז חוה הוקם בשנת 2007. ד"ר בר הצטרפה אליו ב-2014, בתקופה שבה חלק גדול מהפניות היו של נשים לאחר אובדני היריון ולידות שקטות. עם השנים, בעקבות הרצאות לצוותים רפואיים והרחבת המודעות, החלו להגיע יותר ויותר נשים עם משברים נפשיים סביב היריון ולידה. כיום המרכז כולל כמה זרועות טיפוליות: מרפאה גדולה שמקבלת כ־100 פניות חדשות מדי חודש; טיפול פסיכיאטרי ופסיכולוגי; טיפול תרופתי; ליווי סוציאלי; יחידת טיפול יום לאם ולתינוק; אשפוז בית מקוון בשיתוף בית החולים הווירטואלי של שיבא; וכעת גם מחלקת אשפוז מלאה.

היא מתארת מקרה שטלטל את הצוות: אישה לאחר לידה, במצב דיכאוני קשה, שסבלה ממחשבות אובדניות. "כל פעם שהיא שמעה את התינוק בוכה, היא הרגישה שהיא אמא נוראית, שמגיע לה למות ושמגיעה לו אמא אחרת. אמא שלה טיפלה בתינוק והיא לא הסכימה אפילו לבוא לפגוש אותו. פגשתי אותה שלוש פעמים בשבוע, פסיכולוגית פגשה אותה פעמיים בשבוע, פסיכולוגית אחרת פגשה את הבעל פעם בשבוע ועדיין הרגשנו שזה לא מספיק. לקח לנו שבועות להביא אותה לפגוש את התינוק שלה". מקרים כאלה הובילו להקמת יחידת טיפול היום לאם ולתינוק, שמטפלת כיום בכ־100 נשים בשנה. אולם גם זה לא הספיק לכל המקרים.

"נשארו נשים שהיו צריכות יותר מזה", אומרת בר. "נשים שאי אפשר היה שלא לאשפז בגלל שהן מסוכנות לעצמן או לסביבה. מצאתי את עצמי מאשפזת נשים במחלקות לא מתאימות, וזה כאב לי מאוד".

המחלקה החדשה כוללת 14 מיטות לאימהות, אך לצד כל אם יכול להיות גם תינוק, ולעיתים גם בן משפחה שיישן לצדה. "14 מיטות זה נשמע מעט, אבל זו מחלקה ענקית הגדולה ביותר בעולם בתחום. יש 14 אימהות, 14 תינוקות, ואנחנו מאפשרות גם הלנה של בת משפחה. אנחנו רוצים גם את האבא בתמונה, ואם יש דודה מאוד מעורבת אז גם אותה. בגדול, אנחנו רוצים לתת מקום למשפחה".

ההפניה למרכז יכולה להגיע מכל מקום בארץ: בתי חולים כלליים, בתי חולים פסיכיאטריים, קופות חולים או גורמים טיפוליים אחרים. לדברי בר, התהליך יכלול הערכה מרחוק של האישה, בדיקה אם היא מתאימה לאשפוז במחלקה, שיחה עם המשפחה בהסכמתה, ובדיקת מצבו הרפואי של התינוק כדי לוודא שאינו זקוק לטיפול רפואי מעבר לטיפול שגרתי. האישה יכולה להתאשפז בהסכמה, ובמקרים מסוימים גם תחת הוראת אשפוז, אך בשיבא מדגישים כי הרצון הוא שהאישה תבחר להגיע למחלקה הייעודית יחד עם התינוק ומשך האשפוז אינו מוגבל מראש.

"אני צופה שהאשפוזים יהיו שבועות בודדים עד חודש", מציינת ד"ר בר. "אבל אם מצבה של אישה לא ישתפר, היא תוכל להמשיך. המגבלה היחידה היא גיל התינוק- עד חצי שנה, כי לאחר מכן תינוק כבר זקוק לסביבה התפתחותית אחרת ולא של מחלקה בבית חולים".

אני תוהה למה גם נשים בהיריון ולא רק לאחר לידה? "אשפוזים פסיכיאטריים בהיריון דווקא פחות שכיחים", מסבירה ד"ר בר. "אישה שאושפזה במהלך ההיריון נמצאת בסיכון מאוד גבוה להתאשפז אחרי הלידה. אם אנחנו מטפלים בה בשליש השלישי, עובדים איתה על הקשר עם העובר, על המעבר להורות ועל ההכנה ללידה אולי נצליח למנוע אשפוז אחרי הלידה. מחלקות רבות הן מעורבות ולעיתים יש בהן אירועי אלימות. אישה בהיריון מתקדם צריכה סביבה בטוחה ומותאמת. אצלנו היא תקבל גם טיפול פסיכיאטרי וגם ליווי מיילדותי של בית החולים לנשים".

אחד ההבדלים המרכזיים הוא המודל הטיפולי. המחלקה תפעל כ"מחלקה מאזנת"- מודל שנשען על רעיונות מהבתים המאזנים, ומנסה לצמצם היררכיה בין מטפלים למטופלות. "מדובר בגישה של להיות עם ולעשות עם. אחרי דלתות הסינון, המחלקה פתוחה. יש גישה לחדרי המטפלים, המטבח פתוח, אנחנו והאימהות נהיה בלי מדים ובלי פיג'מות. נכין יחד ארוחות, נאכל יחד, נכבס את הבגדים של התינוקות ושל האימהות ונקפל אותם יחד. האווירה שונה מאוד מהמודל הקלאסי. גם הילדים הנוספים של האם מקבלים מענה. במחלקות פסיכיאטריות רגילות, קטינים מתחת לגיל 18 לרוב אינם יכולים להיכנס. המשמעות היא שאישה אחרי לידה עלולה שלא לראות את ילדיה במשך שבועות".

"זה נורא קשה", אומרת ד"ר בר. "לכן יצרנו במחלקה מרחב נעים שבו הילדים האחרים של האם יוכלו לבקר אותה, לפגוש אותה וגם את התינוק". בר מדגישה כי אחד החסמים הגדולים ביותר בטיפול הוא הסטיגמה סביב אשפוז פסיכיאטרי. נשים ומשפחות רבות עושות הכול כדי להימנע ממנו, גם כשהמצב מחמיר.

"לפעמים הסטיגמה על אשפוז פסיכיאטרי מונעת מנשים לפנות לטיפול. אני מקווה שדווקא העובדה שהמחלקה ייעודית, שיש בה רק נשים במצב דומה, ושאפשר להיות בה עם התינוק, תאפשר לנשים ולמשפחות לפנות מוקדם יותר. ככל שדוחים את הפנייה לעזרה, הסבל נמשך והמצב עלול להחמיר".

על פי דבריה, המחלקה מיועדת לכל אישה בישראל, ללא קשר למקום מגורים, מצב כלכלי או רקע אישי. "אני רוצה לתת לכל נשות ישראל ולכל משפחות ישראל את הטיפול הכי טוב. גם למי שגרה במרכז וגם למי שבפריפריה. גם למי שידה משגת וגם למי שלא. אולי אפילו יותר למי שידה לא משגת כי לה חשוב במיוחד לתת את ההתחלה הכי טובה שאפשר לחיים שלה ושל התינוק שלה".

עבור ד"ר בר, פתיחת המחלקה היא רגע אישי ומקצועי משמעותי במיוחד. "זה תהליך מאוד ארוך שהחל לפני שנים. תודה לביה"ח שיבא ולמנכ"ל, פרופ' יצחק קרייס שאפשר זאת. אני מאוד גאה בזה. המחלקה הזאת מאפשרת טיפול באמא, טיפול בקשר עם התינוק וטיפול במשפחה. זו קהילה של אימהות שמדברת את התוכן הזה של משבר סביב לידה. בעיניי- זה הטיפול הנכון".