הזכות לבחור אינה אמורה להיות תלויה בגיל, במצב הבריאותי, ביכולת ללכת מאות מטרים עד הקלפי או בשאלה אם אדם מתגורר בביתו, בבית אבות או בדיור מוגן.
אבל בישראל של 2026 גם הזכות הזאת הפכה, כך נדמה, לשיקול פוליטי, ועל הדרך מראה את היחס של השלטון לאזרחי המדינה הוותיקים.
בשקט, כמעט מתחת לרדאר, מבקשת הקואליציה לבטל את האפשרות להציב קלפיות בבתי אבות ובדיורים מוגנים. זאת, למרות שהמהלך כבר נוסה במערכות הבחירות האחרונות, הוכיח את עצמו והקל על אלפי אזרחים ותיקים לממש את זכותם הדמוקרטית.
לפי הפרסומים, אחד הנימוקים המרכזיים שנשמעו הוא שהצבת קלפיות בבתי אבות עלולה "לסייע אלקטורלית לליברמן".
עצרו לרגע וקראו את המשפט הזה שוב.
לא נטען שהמהלך אינו חוקי. לא נטען שהוא אינו דמוקרטי. לא נטען שהוא עלול להוביל לזיופים. הטענה היא שהוא עשוי להועיל למפלגה מסוימת. במילים אחרות, השאלה כבר אינה כיצד לאפשר לאזרחים לממש את זכותם לבחור. השאלה היא למי הם צפויים להצביע.
וזה רגע שצריך להדאיג כל מי שמאמין בדמוקרטיה.
מי שיודע להשבית את המדינה מקבל תקציבים
למרבה הצער, זו אינה הפעם הראשונה שבה האזרחים הוותיקים נדחקים לשולי סדר העדיפויות הלאומי.
במשך שנים ידעה המדינה שהאוכלוסייה בישראל מזדקנת. ובכל זאת, היא דחתה פעם אחר פעם את הרפורמות שנדרשו בביטוח הלאומי, בפנסיה, בסיעוד, בבריאות ובתעסוקה.
דוחות מבקר המדינה התריעו. ועדות מקצועיות הוקמו. החלטות התקבלו. אבל בין ההבטחות לבין המציאות נפער פער שהלך והעמיק.
במקום להיערך מראש, המדינה שוב ושוב בחרה להגיב רק כאשר המשבר כבר התפרץ. אולי משום שבישראל של היום נדמה שזכויות נקבעות לפי עוצמת הלחץ הפוליטי.
מי שיודע להשבית את המדינה מקבל תקציבים. מי שאינו מסוגל אפילו לצאת מהבית ללא עזרה, נשאר מאחור.
נחצה קו אדום
וכעת נדמה שאפילו את זכותם של האזרחים הוותיקים לבחור יש מי שמוכן לבחון דרך הפריזמה של רווח והפסד פוליטי. האירוניה קשה.
במקום להיטיב עם אזרחיה, הממשלה פוגעת בהם משיקולים פוליטיים קטנים. היא פגעה במשרתי ובמשרתות המילואים ודאגה למשתמטים. היא מנרמלת הדרת נשים. וכעת היא פוגעת גם באזרחים הוותיקים.
שוב ושוב אותן קבוצות שנושאות על כתפיהן את האחריות לחברה הישראלית מגלות שברגע האמת הן נשארות מאחור.
כעת הגיע תורם של האזרחים הוותיקים.
אותה ממשלה שמבקשת מהם להמשיך לתרום, להתנדב, לשלם מיסים ולהיות חלק בלתי נפרד מהחברה, מתקשה להבטיח להם את הזכות הבסיסית ביותר בכל דמוקרטיה: להצביע באופן נגיש, מכובד ושוויוני.
אין כאן שאלה של ימין או שמאל.
אין כאן שאלה של קואליציה או אופוזיציה.
אין כאן אפילו שאלה של מפלגה כזו או אחרת.
ברגע שהשאלה אינה עוד "איך מנגישים את הקלפי", אלא "מי ירוויח ממנה", נחצה קו אדום.
מנהיגות אמיתית אינה שואלת למי האזרחים יצביעו. היא דואגת שכל אזרח יוכל להצביע.
מפני שברגע שממשלה מתחילה לחשב רווח פוליטי לפני זכויות אזרח, היא כבר אינה מגינה על הדמוקרטיה. היא מחלישה אותה.
אסור לנו כחברה להשלים עם ההדרה הזו.
בניגוד לכל קבוצה חברתית אחרת, האזרחים הוותיקים אינם "מגזר". איש אינו בוחר להזדקן, ואיש גם אינו נשאר צעיר לנצח. כולנו, אם יתמזל מזלנו, נגיע לשם.
ולכן השאלה האמיתית אינה כיצד המדינה מתייחסת היום לבני ה-80 וה-90. השאלה היא כיצד היא מתכוונת להתייחס לכל אחד ואחת מאיתנו מחר.
חברה שמקשה על אזרחיה הוותיקים לממש את זכות הבחירה אינה פוגעת רק בהם. היא פוגעת בדמוקרטיה. והיא פוגעת בעתיד של כולנו.
הכותבת, ד"ר יעל בנבנישתי, גרונטולוגית, מומחית למדיניות ציבורית וראש מטה האזרחים הוותיקים של ישראל ביתנו