זה הדבר הכי חשוב שמומחי חתונמי לא חשבו עליו בשידוכים שעשו

הודעה שנשארת על וי כחול קצת יותר מדי זמן. בן זוג שחוזר ונראה קצת בתוך עצמו. שיחה שמתחילה רגיל ופתאום הופכת קצרה יותר. סופשבוע שכל אחד "בעולם שלו". כל דבר כזה, קטן ככל שיהיה, יכול לפעמים להפעיל משהו גדול בפנים. לא תמיד ברור מה בדיוק השתנה, אבל הגוף כבר מגיב כאילו יש כאן בעיה.

אחד מתחיל להתקרב. השני, כמעט בלי לשים לב, להתרחק. וככה מתחיל הלופ.

לא לופ של "חוסר התאמה" ולא "משבר זוגי", אלא משהו הרבה יותר בסיסי - שני אנשים שרוצים ומנסים להרגיש בטוחים, אבל עושים את זה בשתי שפות הפוכות.

מאחורי הדינמיקה הזו מסתתרים "סגנונות היקשרות", שזה שם קצת פסיכולוגי לדבר מאוד יומיומי - האופן שבו אנחנו מגיבים כשאהבה מרגישה לא יציבה.

יש אנשים שכשהקשר קצת מתערער אצלם בפנים הם לא מתרחקים, הם מתקרבים. אבל לא "מתקרבים" רגוע. מתקרבים כמו מערכת אזעקה שנדלקה.

הם צריכים להבין עכשיו מה קורה. צריכים מענה עכשיו. צריכים לדעת שהם לא מדמיינים. זה יכול להיות כמו מבול של הודעות, כמו "מה איתך?" בפעם השישית, כמו ניסיון לפתוח שיחה על השקט והמרחק דווקא כשלצד השני אין אוויר לזה.

מבפנים זה לא לחץ על האחר, זה ניסיון להרגיע חרדה פנימית מבהילה. אבל מבחוץ זה נתפס אחרת. "למה אתה לוחץ? מה אתה עושה סיפור מכל דבר?".

ואז קורה משהו מעניין. ככל שהוא מרגיש פחות ביטחון, הוא מנסה יותר. וככל שהוא מנסה יותר - ניחשתם נכון - הצד השני מרגיש פחות חופש.

בצד השני יש אנשים שכשהקשר נהיה אינטנסיבי מדי הם לא מתקרבים, הם נעלמים פנימה. לא בצורה דרמטית, בלי לטרוק דלתות. יותר כמו עומס בעבודה שנהיה קצת יותר חשוב, טלפון שקצת פחות זמין, שיחות שנדחות ל"אחר כך". ובבית? יש עדיין נוכחות, אבל פחות מבט, פחות מגע, פחות רגש.

מבחוץ זה נראה כמו ריחוק, מבפנים זה מרגיש כמו נשימה. כשהכל נהיה קצת יותר מדי - הם צריכים רגע כדי להירגע ולהרגיש שהם לא הולכים לאיבוד. שעדיין יש להם עצמיות ועצמאות.

כאן זה מתפוצץ.

בואו נדמיין סיטואציה פשוטה ונפוצה - הוא מרגיש שהיא קצת פחות שם. פחות הודעות, פחות חום, פחות נוכחות. המערכת הפנימית שלו נדלקת ומתחילה להבהב "משהו פה לא יציב". אז הוא שולח שאלה. ושולח עוד הודעה. או מנסה לדבר על זה דווקא עכשיו. אבל במקום להגיד "אני מרגיש לא בטוח" יוצא משהו אחר, משהו בסגנון של "את שוב מתרחקת, למה את אף פעם לא פה כשצריך?". ברגע הזה הצד השני לא שומע כאב, הוא שומע ביקורת. והוא נסגר - יותר שקט, יותר מרחק.

ועכשיו, בצד הראשון, זה כבר לא רק חוסר יציבות - זה אישור לפחד הכי גדול שלו - "היא מתרחקת ממני". אז הוא מנסה יותר חזק, כי הוא צריך ביטחון. והוא שואל שוב, ומעלה את הטון, ונכנס למגננה ואפילו כעס. וככל שהוא לוחץ הצד השני מרגיש יותר לכוד ועם פחות אויר וחופש. אז הוא נסגר יותר. וזה הלופ.

אחד רודף, השנייה בורחת, וכל אחד בטוח שהוא מגיב "נורמלי" למה שקורה מולו.

הבעיה היא שזה נראה כמו ויכוח על משהו יומיומי. על הודעות, על יחס, על זמן. אבל מתחת לזה יש משהו אחר לגמרי: אחד מפחד לאבד את הקשר, השני מפחד לאבד את עצמו בתוך הקשר. והם מפעילים אחד אצל השני את הנקודה הכי רגישה. ככל שהאחד מנסה להתקרב כדי להרגיש בטוח, השני מרגיש פחות בטוח וצריך להתרחק. וככל שהשני מתרחק כדי להרגיש חופשי וקיים, הראשון מרגיש פחות בטוח וצריך להתקרב.

זה לא חוסר אהבה, זה חוסר תרגום.

הדרך לצאת מהלופ הזה לא מתחילה בלשנות את בן הזוג. היא מתחילה בלזהות מה קורה בפנים, בזמן אמת, ויש לה שלוש נקודות קריטיות:

1. לשים לב למה שקורה - ברגע שמתחיל מתח, אחד הדברים הכי חשובים הוא לעצור לרגע ולהגיד את הדינמיקה בקול: "אני מרגיש שאנחנו נכנסים שוב ללופ הזה, אני נהיה לחוץ ואת מתרחקת". עצם זה שמישהו נותן לזה שם כבר מנמיך את גובה הלהבות. זה כבר לא "את נגדי" או "אתה נגדי". זה "משהו קורה בנינו".

2. אם אתם בצד שמתרחק - להגיד את זה. במקום להיעלם או להתקרר, להגיד פשוט "אני קצת מוצפת, אני צריכה רגע לעצמי אבל זה לא בגלל שקרה משהו". זה נשמע קטן אבל זה הבדל עצום כי ככה הצד השני לא מקבל ריחוק בלי הסבר, אלא ריחוק עם כיוון. הוא מסוגל להיות הרבה יותר רגוע כשהוא מבין מה קורה ולא חושש שהקרקע הזוגית נשמטת.

3. אם אתם בצד הרודף - להחזיק את הרגע. זה אולי החלק הכי קשה. כי כשהצד השני מתרחק האינסטינקט הוא ללכת אחריו, לשאול עוד, לבדוק עוד, לפתוח עוד. הכל כדי להרגיע את החרדה הפנימית. אבל דווקא שם יש רגע של אחריות - להבין שהריצה הזו לא מקרבת אלא רק מגדילה את המרחק. ולפעמים מה שנדרש זה לא לעשות יותר, אלא פחות. לשבת עם התחושה הלא נעימה הזו בלי להפוך אותה לפעולה.

בסוף, זה אותו הפחד. אם מסתכלים על הלופ הזה מספיק זמן רואים משהו מפתיע. שני הצדדים לא רוצים את אותו הדבר בצורה שונה. הם רוצים את אותו הדבר בדיוק - להרגיש בטוחים בקשר. העניין הוא שאחד למד להשיג ביטחון דרך קרבה והשני דרך מרחק. הם לא ברוחים מהקשר, הם בורחים מהפחד.

כשמבינים את זה לעומק משהו במלחמה הזו מתחיל להירגע. זה כבר לא "מי צודק" - זה שני אנשים שמנסים לא להרגיש אבודים בתוך קשר שהם רוצים להיות בו.

לפעמים, עצם זה שמצליחים לראות את זה בזמן אמת כבר משנה את כל הסיפור.

אור יניר הוא פסיכותרפיסט בגישה אקזיסטנציאליסטית, מטפל בקליניקה במרכז תל אביב