כמו קנאביס? זה מה שגורם לתחושת אופוריה בריצה ארוכה

יש רגע כזה, לפחות אצל חלק מהאנשים, שבו הריצה מפסיקה להרגיש כמו מאבק. הנשימה מתייצבת, הכאב פוחת, המחשבות נרגעות ופתאום מה שהתחיל כמאמץ די מייגע מרגיש כמעט כמו מצב תודעתי אחר. לא כולם זוכים להרגיש את זה, יש כאלו שחווים את זה לעיתים קרובות ויש גם ספורטאים מנוסים שמטילים ספק בכך שזה בכלל קיים, אבל התופעה שמכונה "אופוריית ריצה" או "Runner's high" היא בהחלט אמיתית.

בראיון לגארדיאן הבריטי, חוקרי מוח ומומחים לפסיכולוגיה של הספורט הסבירו שהתחושה הזאת אינה נובעת רק מהפרשת אנדורפינים, כפי שנהוג לחשוב. ד"ר דייה גרנט, חוקרת מוח ויועצת לביצועים מנטליים, תיארה זאת כ"תזמורת של שינויים נוירוכימיים" בכמה מערכות במוח, בהן מערכת האופיואידים, שכוללת גם אנדורפינים, אבל בעיקר המערכת האנדוקנבינואידית, שנחשבת כיום לשחקנית המרכזית יותר בתחושת האופוריה של הריצה.

המערכת האנדוקנבינואידית מייצרת חומרים פנימיים שפועלים במידה מסוימת על אותם מסלולים שעליהם משפיעים רכיבים מצמח הקנאביס, אבל כאן מדובר במנגנון טבעי לחלוטין של הגוף. החומרים האלו עוזרים לווסת כאב, להרגיע תגובות סטרס, לשפר מצב רוח ולמנוע פעילות יתר של תאי עצב. לפי גרנט, "רמות האנדוקנבינואידים עולות בזמן מאמץ בינוני עד קשה בריצה ונשארות גבוהות במשך כ-30 עד 45 דקות אחרי הריצה".

הסיבה שהאבחנה הזאת חשובה היא שמחקרים עדכניים יותר מציעים שאנדורפינים כנראה אינם מסבירים את כל החוויה. מחקר בבעלי חיים שפורסם בכתב העת PNAS הראה שאנדורפינים מתקשים לעבור את מחסום הדם-מוח, בעוד שאנדוקנבינואידים כן יכולים לעשות זאת. לכן החוקרים מעריכים שהם קשורים במיוחד לשני מאפיינים בולטים של תחושת ה"היי": אופוריה וירידה בחרדה.

לצד זאת, ישנם גם חומרים נוספים שמשתתפים בחוויה. דופמין, שמקושר למוטיבציה ולתחושת תגמול, עולה בזמן ריצות ארוכות ובדרך כלל מגיע לשיא אחרי 60 דקות של מאמץ. נוראדרנלין, שמפעיל את תגובת "הילחם או ברח", עולה בעיקר כאשר מתקרבים לסף היכולת, לדוגמה באימונים אינטנסיביים יותר, ועוזר לשמור על ערנות ומיקוד.

אחת השאלות המעניינות שמעסיקות את החוקרים היא למה חלק מהאנשים מרגישים את האופוריה המדוברת כמעט בכל ריצה, בעוד שאחרים בעיקר מזיעים, מתנשפים ומחכים למקלחת. לפי המומחים, התשובה כנראה משלבת הבדלים אישיים בכימיה של המוח עם אופי האימון עצמו. גרנט הסבירה כי "מאמץ אירובי מתמשך, בדרגת קושי בינונית עד גבוהה, הוא זה שמפעיל את המנגנון בצורה האמינה ביותר. אימוני אינטרוולים לדוגמה יכולים לייצר חלק מאותם שינויים כימיים, אבל הם לא תמיד יובילו לאותה תחושת אופוריה ורגיעה".

חשוב גם להבדיל בין תחושת האופוריה לבין מצב "זרימה" (Flow). ד"ר טריש ג'קמן, חוקרת בתחום הפסיכולוגיה של הספורט מאוניברסיטת לינקולן, הסבירה כי "זרימה היא מצב שבו הגוף והנפש מרגישים מסונכרנים, האתגר מתאים ליכולת הגופנית והמודעות לעייפות או לאי הנוחות יורדת". לדבריה, שני המצבים יכולים להופיע יחד, אבל הם אינם זהים: בשונה מהאופוריה שמורגשת היטב בכל הגוף, הזרימה היא תחושה של שקיעה מלאה בפעילות.

ולתופעה הזאת יש גם הסבר אבולוציוני אפשרי. לפי גרנט, "ייתכן שהמוח האנושי התפתח כך שהוא מתגמל אותנו על מאמץ מועיל, מהסוג שבעבר עזר לבני אדם למצוא מזון, מחסה או ביטחון". במילים אחרות, הגוף אולי למד לתגמל מאמץ מתמשך שמאפשר להמשיך לפעול למרות עייפות ואי נוחות כדי לשפר את סיכויי ההישרדות.

אז לא, אין נוסחה אחת שמבטיחה שתחוו את אותה האופוריה המדוברת, אבל יש כמה עקרונות שיכולים לעזור. ריצה בקצב בינוני-קשה, לא קלה מדי ולא מתישה מדי, בהחלט תשפר את הסיכויים להגיע לשם, בשונה מאימונים עם "ספרינטים" והפוגות או לחילופין ריצות ארוכות מאוד. גם פעילות בטבע עשויה לעזור, לא בהכרח בגלל אפקט כימי ייחודי, אלא משום שהשהייה בחוץ כבר נקשרה במחקרים לשיפור ההנאה מהפעילות ולהפחתת סטרס וחרדה.

בנוסף, ריצה במסלולים מעט משתנים, כמו בשטח או על חול יבש, יכולה להוסיף אלמנט של משחק ואתגר, ולעזור להיכנס למצב של זרימה. ג'קמן ציינה כי "קפיצה מעל שורשים, ניווט בשטח או התאמת הקצב למה שמרגיש נכון יכולים להפוך את הריצה לפחות טכנית ויותר חווייתית".

ואם בחיים לא חוויתם את התחושה הזאת, זה לא אומר שהריצה לא "עובדת". יש אנשים שאולי מפרקים אנדוקנבינואידים מהר יותר, או פשוט מגיבים אחרת למאמץ. ועדיין, ריצה ופעילות אירובית קבועה ללא ספק תורמות לשיפור הבריאות בשורה ארוכה של מדדים, אז ה"היי" שאולי יגיע איתן הוא בונוס נחמד, אבל הוא ממש לא הסיבה היחידה לצאת לרוץ.