הסיבה המפתיעה: למה יותר ויותר שחקני כדורגל סובלים מפציעות?

אורות האצטדיונים, מיליוני הצופים והכסף העצום שמגלגל הכדורגל העולמי יוצרים תחושה של מכונה משומנת היטב. אבל מאחורי ההצגה הגדולה מסתתרת מציאות רפואית שמדאיגה יותר ויותר מומחים. בשנים האחרונות נרשמת עלייה בשכיחות פציעות הספורט ובחומרתן בקרב כדורגלני העילית, כאשר דווקא השחקנים הטובים בעולם משלמים את המחיר של המשחק המודרני.

אם בעבר פציעה נתפסה כעניין של מזל רע, כיום היא נחשבת לגורם אסטרטגי המשפיע על הצלחת המועדון לא פחות מהמאמן או הכוכב על המגרש. מחקרי מעקב ארוכי טווח הראו כי קבוצות ששומרות על זמינות גבוהה של שחקניהן סובלות מפחות פציעות, צוברות יותר נקודות ומסיימות במקומות גבוהים יותר בטבלה.

הכדורגל של השנים האחרונות הפך למהיר ואינטנסיבי יותר מאי פעם. שיטות המשחק מבוססות על לחץ גבוה, ספרינטים חוזרים ושינויי כיוון חדים, כאשר שחקנים נדרשים לבצע עשרות פעולות בעצימות מקסימלית במשך תשעים דקות.

דווקא הפעולות ההגנתיות, שבהן השחקן רודף אחרי היריב ללא שליטה בכדור, יוצרות עומסים עצומים על הברך ועל שרירי הרגליים.

המשמעות היא שהמשחק המודרני דורש לא רק כושר גופני יוצא דופן, אלא גם יכולת עצבית ומוחית לקבל החלטות נכונות בתוך שברירי שנייה.

מבין כל הפציעות, קרע ברצועה הצולבת הקדמית בברך נחשב לאחת החמורות ביותר. מדובר בפציעה שעלולה להשבית שחקן למשך שמונה עד עשרה חודשים ולעיתים אף יותר.

בעבר נהגו לחשוב שפציעות כאלה נגרמות בעיקר בעקבות תיקול חריף עם שחקן אחר במגרש, או פגיעה ישירה. כיום ידוע כי במקרים רבים הן מתרחשות דווקא ללא כל מגע עם שחקן יריב.

המחקרים מצביעים על כך שמדובר בשילוב של גורמים ביומכניים, עצביים וקוגניטיביים. כאשר שחקן נדרש להגיב במהירות להטעיה או לשינוי כיוון פתאומי, תגובה מעט מאוחרת או תנועה בלתי מבוקרת עלולות להביא את הברך למנח מסוכן ולהסתיים בקרע.

אחת ההנחות המקובלות הייתה שעייפות היא הגורם המרכזי לפציעות הקשות, ולכן היה צפוי למצוא אותן בעיקר בדקות הסיום של המשחק.

אלא שהמחקרים החדשים מצביעים דווקא על תמונה הפוכה. מרבית פציעות הרצועה הצולבת מתרחשות במחצית הראשונה ולעיתים אף בדקות הפתיחה של המשחק. הממצא מחזק את ההשערה שהבעיה אינה רק עייפות שרירית, אלא מוכנות עצבית שרירית שאינה מספקת לצד אינטנסיביות גבוהה כבר מהרגע הראשון.

במילים אחרות, הגוף אולי התחמם, אך המערכת העצבית עדיין אינה פועלת בתיאום מיטבי.
מגפת ההמסטרינגס של הכדורגל העולמי

אם יש פציעה שמסמלת את הכדורגל המודרני, זו פציעת ההמסטרינגס, שרירי הירך האחורית. כיום היא מהווה כמעט רבע מכלל הפציעות בכדורגל המקצועני, ושכיחותה ממשיכה לעלות משנה לשנה.

ברוב המקרים אין כלל מגע עם יריב. הפציעה מתרחשת בזמן ספרינט, בלימה חדה או האטה פתאומית, כאשר השריר נדרש להתמודד עם עומסים אקסצנטריים גבוהים במיוחד.

זמן ההיעדרות הממוצע עומד על כשבועיים, אך בפציעות מורכבות ההחלמה עלולה להימשך זמן רב יותר.

אחד הגורמים המרכזיים לעלייה בפציעות הוא לוח המשחקים הצפוף. מחקרים שנערכו בליגת האלופות הראו שכאשר קבוצה משחקת בהפרש של ארבעה ימים או פחות בין משחק למשחק, שיעור פציעות השריר עולה באופן משמעותי בהשוואה למצב שבו עומדים לרשות השחקנים לפחות שישה ימי התאוששות.

הבעיה אינה רק עייפות. השרירים והגידים אינם מספיקים להשתקם, ובמקביל נפגעת גם הבקרה העצבית של הגוף. התוצאה היא ירידה באיכות התנועה ועלייה בסיכון לפציעות נוספות.

אחת הטעויות הנפוצות היא לחשוב שהיעלמות הכאב מעידה על החלמה מלאה מהפציעה. אלא שבפועל, כ-18 אחוז מפציעות ההמסטרינגס הן פציעות חוזרות, ורובן מתרחשות בתוך כחודשיים מהחזרה למגרש.

הסיבה לכך היא שהרקמה עצמה עשויה להחלים לפני שמערכת העצבים חוזרת לתפקוד מלא. לכן, ההחלטה על חזרת שחקן למשחק אינה יכולה להתבסס רק על תחושתו, אלא חייבת לכלול הערכה של כוח, שליטה תנועתית ומוכנות עצבית.

ממצא נוסף שמדאיג את החוקרים מגיע מהליגה האנגלית, שם נמצא כי שחקנים מתחת לגיל 21 נמצאים בסיכון גבוה במיוחד לפציעות ואף סובלים מפציעות חמורות יותר.

הסיבות לכך כנראה רבות. המעבר המהיר מכדורגל נוער לכדורגל בוגרים, העומסים הפיזיים העצומים וחוסר בשלות מלאה של מערכות השריר והעצב יוצרים שילוב מסוכן. גם קבלת החלטות תחת לחץ ומהירות תגובה נמוכה יותר עשויות לתרום לעלייה בסיכון.

בעידן המודרני, רפואת הספורט כבר אינה מסתכמת בטיפול בפציעות לאחר שהתרחשו. המועדונים המצליחים בעולם משקיעים משאבים עצומים בניטור עומסים, מעקב אחר מדדים פיזיולוגיים ושיתוף פעולה הדוק בין המאמן, מאמני הכושר והצוות הרפואי.

מחקרים הראו כי במועדונים שבהם קיימת תקשורת רציפה בין כל אנשי המקצוע מתרחשות פחות פציעות וקיימת זמינות גבוהה יותר של שחקנים לאורך העונה.

הכדורגל המודרני מהיר, חזק ותובעני יותר מאי פעם, אך גם מסוכן יותר לגופם של השחקנים. הנתונים מלמדים כי מרבית הפציעות החמורות אינן תוצאה של תיקול אלים עם השחקן היריב, אלא של שילוב בין עומסי משחק, תגובה עצבית לא מיטבית וקבלת החלטות בשברירי שנייה.

לכן, הקרב האמיתי על התארים כבר אינו מוכרע רק על כר הדשא. הוא מתחיל בחדרי הכושר, במעבדות הביצועים ובחדרי הרפואה, שם מנסים כיום לאמן לא רק את השרירים של השחקנים אלא גם את המוח שמכוון אותם.

ד"ר ניב מרום, סגן מנהל המחלקה האורתופדית במרכז רפואי מאיר מקבוצת כללית, המלווה הרפואי הרשמי של הספורטאים האולימפיים בישראל ויו"ר החברה הישראלית לכירורגיה של הברך, פציעות ספורט וארתרוסקופיה