כולנו חיים בימים האחרונים בתוך מציאות ביטחונית מטלטלת. שיגורי הטילים מאיראן האחרונים, ההנחיות המשתנותוהמצב הבטחוני הלא יציב מחזירים את תחושת חוסר הוודאות לחיי היומיום. לצד זאת, הילדים ממשיכים לכאורה בשגרה: הם חזרו ללימודים, משחקים, צוחקים, צופים במסכים, רבים עם אחים או משתתפים בפעילויות הביתיות. כלפי חוץ הם עשויים להיראות "רגילים", אך אצל רבים מהם הגוף והנפש נמצאים במצב מתמשך של דריכות, מתח וחרדה.
המציאות הנוכחית מזכירה לילדים ולמבוגרים כאחד שהמצב יכול להשתנות במהירות. לכן גם אם להורים רבים נדמה שהילדים שקועים במשחק או במסך, אך הם קולטים הרבה יותר ממה שנראה לעין. הם שומעים שיחות, מבחינים במתח שבקול שלנו, במבטים לעבר הטלפון ובתגובות שלנו לכל התרעה או עדכון. פעמים רבות החרדה מתחילה בדיוק במקום שבו הילד מרגיש שמשהו מדאיג קורה, אך אינו מצליח להבין אותו ולתת מילים לתחושותיו.
כך למשל, ילד בן 10 שמסרב להתרחק מהמרחב המוגן. ילדה שמגיעה למקום חדש ומבקשת לדעת היכן נמצא הממ"ד. נער שמתקשה להירדם בלי לבדוק שוב ושוב שהטלפון שלו טעון ושישמע התרעה במידה ותגיע או ילדה קטנה שנבהלת מכל רעש חזק כי חושבת שמדובר באזעקה.
אולי זה הדבר שהכי חשוב להבין בתקופה הזאת: ילדים לא תמיד יודעים לומר "אני מפחד" או "אני חרד" במקום לדבר על הפחד, הם מתחילים להתנהג אחרת. הם מתנהגים את הרגשות שלהם.
לעיתים ניכר כי החרדה אצל ילדים אינה נראית כפי שמבוגרים מצפים. היא לא תמיד מתבטאת בבכי או בפחד גלוי. לעיתים קרובות היא "מתחפשת" לדברים אחרים. יש ילדים שיתלוננו על כאבי בטן, כאבי ראש, בחילות או עייפות, למרות שאין הסבר רפואי לכך. אחרים יהפכו עצבניים יותר, יתפרצו בקלות או יתקשו להתרכז. יש ילדים שיתכנסו בעצמם, ידברו פחות, ייראו כבויים או יאבדו עניין בפעילויות שבעבר נהנו מהן.
אצל חלק מהילדים החרדה מתבטאת בצורך מוגבר בשליטה. הם רוצים לדעת מה צפוי לקרות, איפה נמצא המרחב המוגן הקרוב, כמה זמן לוקח להגיע אליו, מה עושים בזמן אזעקה ומתי ההורים חוזרים הביתה. יש גם ילדים שמתחילים "להיצמד" יותר להוריהם. פתאום נראה קשיי הפרדות, הם מבקשים לישון ליד אחד ההורים, רוצים לדעת בכל רגע איפה נמצא כל בן משפחה וחוששים להישאר לבד.
אחת האימהות סיפרה שבנה בן ה-8 שואל מדי ערב: "אם תהיה אזעקה בלילה, תגיעו אליי מיד?" זו לא רק שאלה על אזעקה, זו שאלה על ביטחון. השאלה שלו מתבטאת את הצורך של הילד לדעת שיש מי שישמור עליו בעולם שמרגיש כרגע פחות צפוי ופחות בטוח.
המציאות הנוכחית מחייבת ילדים להתמודד עם מידע, קולות ותחושות שמאתגרים גם מבוגרים. לכן חשוב לשים לב לשינויים הקטנים בהתנהגות. להבין שילד שהיה עצמאי ופתאום מתקשה להיפרד, אינו "מפונק", ילדה שהפכה רגישה לרעשים אינה "מגזימה". לפעמים יהיו אלו הסימנים שיעזרו לנו לזהות שהיא מתמודדת עם עומס רגשי.
בתקופה הזאת חשוב במיוחד לצמצם ככל האפשר חשיפה של ילדים לחדשות ולרשתות החברתיות. סרטונים של פגיעות, שמועות, מידע לא מאומת ותמונות קשות עלולים להגיע לילדים במהירות דרך טיקטוק, וואטסאפ, אינסטגרם ויוטיוב.
המוח של ילדים אינו תמיד יודע להבחין בין אירוע שהתרחש במקום רחוק לבין איום מיידי. סרטון שהם ראו בלילה יכול להרגיש להם כאילו הוא מתרחש ממש עכשיו מחוץ לחלון. לעיתים די בחשיפה לתוכן אחד כדי להצית מעגל של דאגות, מחשבות מפחידות וקשיי שינה. לעיתים הורים יעדיפו להמעיט במידע או לייפות את המציאות אך מה שירגיע את הילדים הוא המידע המותאם לגילם, חשוב שההורים יתווכו לילדים את המצב בצורה, רגישה ומרגיעה. הידיעה שיש מרחב מוגן ואליו יכנסו בהישמע אזעקה מרגיעה את הילדים. אנו לא יכולים לשלוט במצב, אך יכולים להשרות בטחון ורוגע במסר שנעביר לילדים והוא שאנחנו יחד במצב המורכב הזה.
המצב מורכב במיוחד עבור ילדים שכבר חוו אובדן, טראומה או אירועי חיים מטלטלים. עבורם, הפחד אינו תיאורטי. הם יודעים מניסיון אישי שדברים קשים יכולים לקרות, ולכן המציאות הנוכחית עלולה לעורר מחדש תחושות של חוסר בטחון, איום, פחד מהלא נודע, פחד מאובדן חיי אדם ותחושה שהקרקע שוב נשמטת מתחת לרגליהם.
מבוגרים רבים מנסים להרגיע באמצעות משפטים כמו: "אין מה לדאוג", "הכול יהיה בסדר" או "לא יקרה כלום". זו תגובה טבעית ומובנת, אבל ילדים אינם זקוקים להבטחה שהעולם בטוח לחלוטין. הם כבר מבינים שלא תמיד אפשר להבטיח זאת. מה שהם כן צריכים הוא מבוגר שמצליח להישאר נוכח ורגוע מול הפחד שלהם. מבוגר שמקשיב, מכיל, נותן מקום לרגש ולא ממהר לבטל או להרגיע אותו.
טכניקות קרקוע יכולות לסייע בזמן הצפה רגשית. למשל, לבקש מהילד לזהות חמישה דברים שהוא רואה, ארבעה דברים שהוא יכול לגעת בהם, שלושה קולות שהוא שומע, שני ריחות ודבר אחד שהוא טועם. התרגיל יסייע להחזיר את תשומת הלב אל הרגע הנוכחי ויפחית תחושת הצפה.
גם פעולות פשוטות יכולות לסייע מאוד: נשימות איטיות יחד עם הילד או חיבוק ממושך שמעניק תחושת ביטחון. גם השמירה על פעולות שבשגרה (ככל האפשר) במיוחד סביב ארוחות ושינה, יקדמו תחושת יציבות. משחק, ציור או כתיבה יאפשרו לילדים לבטא רגשות גם בלי מילים.
אצל ילדים צעירים אפשר להיעזר בדמיון מודרך של מקום בטוח ונעים או "בועת הגנה" העוטפת אותם.
אצל מתבגרים עשויה לסייע יצירת תחושת שליטה מסוימת בתוך המציאות, למשל באמצעות הכנת תיק חירום אישי, היכרות עם הנחיות פיקוד העורף או בניית תוכנית משפחתית ברורה למקרה של אזעקה.
אך הדבר החשוב ביותר הוא שהילד ירגיש שהוא לא לבד בתוך הפחד. שמתחת לכעס, לשתיקה, לכאבי הבטן או להיצמדות, יש מבוגר שרואה אותו באמת, מבין מה עובר עליו ומוכן להישאר לצדו גם ברגעים של חוסר ודאות.
אם אתם מבחינים שהחרדה של ילדכם נמשכת לאורך זמן, פוגעת בתפקוד היומיומי, בשינה, בלימודים או בקשרים החברתיים, או אם אתם כהורים מרגישים קושי להתמודד עם המצב, מומלץ לפנות להתייעצות עם איש או אשת מקצוע מתחום בריאות הנפש, הטיפול הרגשי או הדרכת ההורים. לעיתים שיחה מקצועית אחת יכולה לסייע בזיהוי מוקדם של הקושי ולהעניק כלים משמעותיים להתמודדות עבור הילד וכל המשפחה.
עבור ילדים ובני נוער שאיבדו הורה, תקופות של איום ביטחוני וחוסר ודאות עלולות לעורר מחדש פחדים עמוקים ותחושות של אובדן, גם אם חלפו שנים מאז האובדן עצמו. החשש מפגיעה באנשים אהובים וההבנה שאירועים קשים אכן יכולים להתרחש הופכים את ההתמודדות למורכבת במיוחד. ילדים שאיבדו הורה ובני משפחותיהם מוזמנים לפנות לעמותת חמניות, המעניקה מענה רגשי, חברתי וקהילתי המותאם לצרכים הייחודיים של ילדים ובני נוער שחוו אובדן הורה.
יעל בורוכוב היא מנחת הורים ומטפלת באמנות בעמותת חמניות - ארגון הלאומי לילדים שאיבדו הורה, אלמנות ואלמנים.