לא בדיחה: יש אנשים שבאמת אלרגיים לפעילות גופנית

מי שלא אוהב להתאמן נוהג לפעמים לומר בצחוק שהוא "אלרגי לספורט". אלא שבמקרים נדירים, מדובר בתופעה רפואית אמיתית שעלולה להיות מסוכנת מאוד.

המצב נקרא אנפילקסיס מושרה על ידי פעילות גופנית (Exercise-Induced Anaphylaxis או EIA), והוא גורם לתגובה אלרגית חמורה במהלך או לאחר מאמץ גופני. לפי הערכות, בין 2.3% ל-5% מכלל מקרי האנפילקסיס בעולם קשורים לפעילות גופנית.

התסמינים דומים לאלו של תגובה אלרגית רגילה, אך עלולים להחמיר במהירות:

גרד עז בכל הגוף
פריחה ואדמומיות בעור
נפיחות בשפתיים או בפנים
תחושת עקצוץ בפה
בחילות והקאות
קשיי נשימה
ירידה בלחץ הדם

במקרים קשים: סכנת חיים מיידית

המקרה הראשון שתועד התרחש בשנות ה-70 בארצות הברית, כאשר רץ למרחקים ארוכים אושפז מספר פעמים לאחר שסבל מתגובות אלרגיות חמורות בזמן ריצה.

לאחר סדרת בדיקות גילו הרופאים שהתסמינים הופיעו רק כאשר התאמן לאחר שאכל פירות ים. כאשר רץ ללא אכילת פירות ים לפני האימון, לא הופיעה כל תגובה.

מאז התברר כי בחלק מהמקרים השילוב בין מזון מסוים לפעילות גופנית הוא זה שמעורר את התגובה האלרגית.

הסוג הנפוץ ביותר נקרא "אנפילקסיס תלוי מזון ופעילות גופנית". בין הטריגרים הידועים:

פירות ים
אגוזים
ביצים
חלב ומוצריו
חיטה

עם זאת, לא תמיד מדובר במזון.

חוקרים מצאו כי גם גורמים אחרים עשויים לעורר את התגובה כאשר הם משולבים במאמץ גופני:

תרופות מסוימות
זיהומים ומחלות
שינויים הורמונליים
צריכת אלכוהול
אבקנים וגורמים סביבתיים

בחלק מהמקרים, פעילות גופנית לבדה מספיקה כדי לעורר את ההתקף.

לפי הנתונים, רוב המקרים קשורים לפעילות אירובית כמו:
ריצה
כדורגל
ריקוד
רכיבה על אופניים
עבודות גינון

התופעה יכולה להופיע בכל גיל, אך מאובחנת לרוב בגיל צעיר ובתחילת הבגרות.

למרות עשרות שנות מחקר, הסיבה המדויקת עדיין אינה ברורה לחלוטין. החשד המרכזי מופנה לתאי מערכת החיסון הנקראים "תאי פיטום" (Mast Cells). תאים אלה משחררים היסטמין וחומרים נוספים שאמורים להגן על הגוף מפני זיהומים ופציעות.

אצל אנשים הסובלים מהתופעה, התאים הללו מופעלים בזמן הלא נכון וגורמים לשחרור פתאומי של כמויות גדולות של היסטמין. התוצאה היא התכווצות דרכי הנשימה, ירידה בלחץ הדם והתפתחות של אנפילקסיס.

מחקרים מראים שגם אצל אנשים שכבר אובחנו, התגובה אינה מופיעה בכל אימון.

יש פעמים שבהן אותו אדם יאכל את אותו מזון ויתאמן ללא כל בעיה, ובפעמים אחרות יסבול מתגובה חמורה. עובדה זו גורמת לחוקרים להאמין שקיימים גורמים נוספים שעדיין אינם ידועים ומשפיעים על הסיכון.

המטרה המרכזית היא להפחית את הסיכון להתקפים ואת חומרתם.

ההמלצות כוללות:
זיהוי הטריגרים האישיים והימנעות מהם
התחלה הדרגתית של פעילות גופנית
הימנעות מאימון במשך לפחות ארבע שעות לאחר חשיפה לגורם מעורר ידוע
נשיאת מזרק אדרנלין (אפיפן) באופן קבוע
אימון עם בן זוג שיודע לזהות תסמינים ולהזעיק עזרה
הפסקת הפעילות מיד עם הופעת סימנים ראשונים

במקרים מסוימים רופאים עשויים להמליץ גם על טיפול באנטיהיסטמינים.

החדשות הטובות: למרות שמדובר במצב שעלול להיות מסוכן, רוב האנשים המאובחנים עם אנפילקסיס מושרה על ידי פעילות גופנית מצליחים לנהל אורח חיים פעיל ורגיל לחלוטין.

המפתח הוא מודעות, זיהוי מוקדם של התסמינים והקפדה על הנחיות רפואיות. כך ניתן להמשיך ליהנות מיתרונות הפעילות הגופנית, מבלי להפוך אימון שגרתי למצב חירום רפואי.