"תגידי תודה שאת חיה, גברת": כשהסרטן נגמר, החיים נחרבו

יש דברים שגם כשמשתפים אותם שוב ושוב, הם עדיין הופכים את הבטן. לכתוב את כל האמת, את מה שקרה באמת בלי שום פילטר, זה תמיד מפחיד. החשש מהחשיפה עדיין מלווה אותי, ואפילו הפחד מלראות את המילים מספרות את רגעי האימה, את ההצלחה, ואולי אפילו להשתמש במילה ריפוי (טפו, חמסה).

יש כל כך הרבה רגעים במסע הארוך שלי, וקשה לי להחליט מאיפה להתחיל. אז החלטתי להתחיל דווקא לא מההתחלה, אלא ברגע שבו נגמרו הטיפולים. בפעם הראשונה, וכן, היו פעמיים. עברתי טיפולים קשים: כימותרפיה, טיפול ביולוגי, טיפול הורמונלי, הקרנות, שני ניתוחים. ורוב הזמן הייתי ממש בסדר. הייתי בשליטה. ניהלתי לעצמי את הטיפול, קיבלתי החלטות, ובעיקר - הייתה לי סביבה תומכת.

הרגע הזה שבו ישבתי על כורסת הטיפולים במחלקה האונקולוגית לעולם לא יעזוב אותי. מצאתי את עצמי מלאה ברחמים ודמעות, מקשיבה לנשים אחרות נפרדות מהצוות המדהים שליווה אותן חודשים ארוכים. הצוות מחבק ואומר מילות פרידה חמות של סיום: "ובבקשה - אל תחזרי לפה יותר". מבחינתם, השלב הרפואי הסתיים בהצלחה. אבל אנחנו, המחלימות, מדברות בשפה אחרת לגמרי באותם רגעים: שפה של פחד, שלא לומר אימה, של אי-ודאות תהומית וכאבים שרק אנחנו מבינות.

ואז זה באמת נגמר. לא רק הטיפולים, אלא גם ההתעניינות, האמפתיה, מעטפת התמיכה. הכל נעלם בבת אחת. מצאתי את עצמי לבד. למרות שלא הייתי לרגע לבד פיזית - הייתי לבד מול עצמי, מול הפחדים והמחשבות של "לאן הולכים עכשיו?" ו"עד מתי יימשך כל הדבר הזה שקוראים לו חיים?".

הפסקתי לישון. לא תיארתי לעצמי שאפשר כמעט לא לישון. הדמעות הפכו לבעלות הבית והחליטו בעצמן מתי הן שוטפות הכל, ללא שום יכולת עצירה. בכיתי ברחוב, ברכב, ככה סתם באמצע פגישה. יום בהיר אחד התחילו לקפוץ לי שרירים שונים בגוף. הייתי בטוחה שאני והמזל שלי, חליתי בעוד איזו "מתנה". הרופא אמר שזאת חרדה, זאת מילה שתלווה אותי שנים רבות, ללא הפסקה, אני יודעת היום, שהיא מלווה את כולנו.

אחרי חודש הבנתי שאני פשוט לבד. אף אחד לא מבין מה קורה לי, ויותר מזה - אף אחד לא באמת רוצה לשמוע איך אני מרגישה. הבנתי שאף רופא לא לגמרי מבין או יכול לענות על כל השאלות שלי, ולמדתי לפרש את המבט שלהם: "תגידי תודה שאת חיה, גברת". אז לבשתי חיוך, לקחתי נשימה, שמתי ג'ל חזק על השיער המוזר שהתחיל לגדול לי, והתחלתי תהליך ארוך של החלמה עם מעט מדי תשובות. לא ברור איך הדבר הזה פגש אותי, אני רק בת 38, עדיין ילדה. זאת הייתה הפעם הראשונה, המשכתי, כי זה מה שהיה מצופה ממני, אבל הגוף והנפש שלי נשארו שם ללא התקדמות ללא שיקום.

הציפייה החברתית היא שנחזור מיד לשגרה, לעבודה, לילדים ולתחזוקת הבית כאילו כלום לא קרה. אבל המציאות שונה בתכלית. דווקא ברגע שבו המערכת משחררת אותנו, אנחנו מתחילות להתמודד עם החלק הבאמת קשה, הארוך והשקוף ביותר במסע. כדי להבין עד כמה השלב הזה קריטי, מספיק להסתכל על הנתונים: 42% מהמחלימות מסרטן נאלצות לעזוב או לשנות את מקום העבודה שלהן. איך אפשר לצפות מאישה לאסוף את השברים ולהיבנות מחדש, כשהיא נדרשת להתמודד עם המשא הזה לבדה?

זה היה הרגע שבו החלטתי שאני משנה את הסיפור הלא הגיוני הזה וכותבת אותו מחדש. מתוך החסר העצום הזה, הקמתי את מרכז SHEna. רציתי לייצר מרחב שרואה את האישה שמאחורי המחלה. היום, הבית שלנו בראשון לציון חי ונושם החלמה. זהו מקום שמספק טיפול, הבנה מקצועית וחיבוק קהילתי. מקום שבו לא צריך להסביר את העייפות, את החרדה או את הדמעות שמופיעות משום מקום.

אבל החזון שלנו לא עוצר במרכז הארץ. בימים אלו, בהתרגשות גדולה ועם המון פרפרים בבטן, אנו שואפות להקים בית נוסף - הפעם בצפון. המטרה היא להיות שם עבור מחלימות נוספות גם בפריפריה, להעניק להן את הכלים לחזור לחיים, ולוודא שאף אחת לא תמצא את עצמה בוכה לבד ברכב ביום שאחרי הטיפולים.

אנחנו בעיצומו של קמפיין גיוס המונים כדי להפוך את החלום הזה למציאות. אני מבקשת מכל מי שקורא את המילים האלה - קחו חלק. התרומה מתחילה בסכום צנוע ממש, אבל המשמעות שלה היא הבדל של שמיים וארץ עבור מי שנמצאת ברגע החשוך ביותר שלה. בזכותכם, נוכל להבטיח שאף מחלימה לא תהיה לבד.

לעמוד גיוס תרומות לעמותת מרכז SHENA - לחצו כאן. לעמוד הפייסבוק - לחצו כאן