במשך יותר מ-25 שנה חי גיורא ברנשטיין בצל אותו בוקר ששינה את חייו לנצח. הוא לא נפצע קשה בגופו, לא איבד גפה ולא נזקק לניתוחים מורכבים. אבל הנפש שלו נשארה תקועה באותו רגע שבו ראה מול עיניו אוטובוס מתפוצץ, אנשים נהרגים ומראות שאותם לא הצליח לשכוח מעולם.
היום, בגיל 68, ברנשטיין מקריית ים מספר לראשונה בהרחבה על המסע הארוך שעבר מאז הפיגוע, מסע שכלל פוסט טראומה קשה, דיכאון עמוק, גירושים, הסתגרות ממושכת בבית ושישה ניסיונות התאבדות.
רק בשנים האחרונות, לאחר טיפול בגרייה מגנטית מוחית מסוג TMS במכון מור, הוא מרגיש שהצליח למצוא מעט אור בתוך החושך.
"אם לא הייתי מגיע לטיפול הזה, כנראה שלא הייתי כאן", הוא אומר.
הרגע שבו הכול השתנה
ברנשטיין עבד באותם ימים כנהג אוטובוס באגד. "באותו בוקר נסעתי בקו מהטכניון בחיפה", הוא משחזר. "עצרתי רגע לפני התחנה כדי לאסוף נוסעת. האוטובוס שהיה לפניי המשיך ראשון. בדיעבד התברר שהמחבל המתאבד עלה לשם. פתאום ראיתי אש יוצאת מתחת לאוטובוס שלפניי, ואז הגיע הבום".
בשניות הראשונות כלל לא הבין מה התרחש. "לא הבנתי מה קורה. היה עשן בכל מקום. אחר כך ראיתי שהאוטובוס שהתפוצץ הידרדר ופגע בעוד אנשים בדרך. אני נשארתי באוטובוס בלי חלונות, בלי חזית. הכול היה הרוס, ראיתי שחור בעיניים".
אבל הרגע הקשה ביותר הגיע דווקא אחרי הפיצוץ. "עמדתי שם המום. הגיע שוטר וביקש שאבוא לתת עדות. בדרך עברתי בין כל הגופות. ראיתי הכול. בדיעבד זה היה מיותר לגמרי, אבל המראות האלה נחרטו בי לנצח".
"לא העזתי לצאת לרחוב"
בהמשך הוכר ברנשטיין כנפגע עבודה עם 45 אחוזי נכות נפשית. לדבריו, הסימנים הראשונים לכך שמשהו עמוק נשבר בו הופיעו כמעט מיד.
"הפיגוע היה ביום ראשון. כבר בסוף אותו שבוע הבנתי שמשהו לא טוב קורה לי. הייתי מסתובב סביב הבית ולא מסוגל לצאת ממנו. היה לי בית עם גינה, ופשוט הלכתי במעגלים. לא העזתי לצאת לרחוב".
כעבור כחצי שנה ניסה לחזור לעבודה.
"עליתי לנהוג פעם אחת בלבד. תוך כדי הנסיעה נתקפתי חרדה. השארתי את האוטובוס עם הנוסעים וברחתי הביתה. לא יכולתי יותר. לא סמכתי על אף אחד. כל אדם נראה לי חשוד. הפחד ניהל אותי".
באותה תקופה התמודדה אשתו עם מחלת הסרטן, אחת מבנותיו הייתה בשירות צבאי, והוא הרגיש שכל עולמו קורס.
"הילדה הקטנה שלי אמרה לי פעם: 'יום חמישי היה היום הכי כיף שלי, ועכשיו אתה עסוק עם אמא ועם כל מה שקורה'. זה שבר לי את הלב".
"הרגשתי שאין לי בשביל מה לחיות"
לאורך השנים עבר טיפולים פסיכולוגיים, קבוצות תמיכה וטיפולים שונים במערכת הציבורית.
לדבריו, אף אחד מהם לא הצליח לחולל שינוי משמעותי. "הפצע היה גדול מדי. אט אט התדרדרתי. בהתחלה בכלל לא הייתי בדיכאון. אחר כך נכנסתי לדיכאון עמוק יותר ויותר".
בהמשך התגרש, התרחק מאנשים והסתגר בביתו. "קמתי בבוקר וחיכיתי לערב. כשהגיע הערב חיכיתי לבוקר. הרגשתי שאין לי בשביל מה לחיות. הייתי משוכנע שאני מיותר בעולם".
במהלך השנים ניסה לשים קץ לחייו שש פעמים. "היו גירושים, היו מלחמות, היו חרדות. אבל בעיקר הייתה תחושה שאף אחד לא באמת מצליח לעזור. אתה מרגיש לבד לגמרי".
גם היום הוא אינו מסתיר שהטראומה עדיין נמצאת שם. "אני לא יכול לשכוח את המראות. הם תמיד שם. ההבדל הוא שהיום למדתי שאני צריך לחיות איתם".
הטיפול שהחזיר לו תקווה
לפני כחצי שנה הגיע ברנשטיין למכון מור, שם החל לעבור טיפול בטכנולוגיית TMS, גרייה מגנטית מוחית לא פולשנית המשמשת לטיפול בדיכאון ובהפרעות נפשיות נוספות.
"הגעתי דרך פרסום באינטרנט. ניסיתי כבר כל כך הרבה דברים, אז אמרתי לעצמי שאין לי מה להפסיד".
הטיפול מבוסס על הצמדת סליל מגנטי לאזורים מסוימים במוח והעברת פולסים מגנטיים מבוקרים, במטרה להשפיע על פעילות עצבית הקשורה לדיכאון ולמצוקה נפשית.
בתחילת הדרך הגיע לטיפול מספר פעמים בשבוע. בהמשך עבר למתכונת תחזוקה של פעם בשבוע.
"בהתחלה כל הזמן שאלו אותי איך אני מרגיש, ולא הרגשתי שינוי", הוא מספר. "אבל אחרי חודש וחצי או חודשיים פתאום שמתי לב שאני צוחק. שאני רוצה לפגוש חברים. שאני חושב איך לסדר את הבית. שום דבר אחר לא השתנה בחיים שלי, אז הבנתי שזה הטיפול".
לשמוע שוב ושוב את הפיגוע
במסגרת התהליך הטיפולי התבקש ברנשטיין להאזין שוב ושוב להקלטה שבה תיאר בקולו את אירוע הפיגוע. "חלק מההליך כלל גם האזנה חוזרת לסיפור הפיגוע שתועד בקול שלי. זה היה קשה מאוד. בכל פעם הייתי צריך לשמוע מחדש את הסיפור של האירוע".
למרות הקושי, הוא הרגיש שמשהו מתחיל להשתנות. "איכשהו המוח התחיל להגיב אחרת. אם לא הייתי מגיע לטיפול הזה, כנראה שלא הייתי כאן".
כיום הוא ממשיך להגיע לטיפולי תחזוקה.
לדבריו, הטראומה לא נעלמה, אבל היא כבר אינה מנהלת את חייו כפי שניהלה אותם במשך שנים. "אני לא חושב שאפשר להחלים לגמרי. אבל אפשר ללמוד לחיות לצד זה. במקום שבו הייתי, כנראה שהייתי מתאבד בסוף. אני אומר את זה בכנות".
המסר של גיורא: "אסור לוותר"
היום מבקש ברנשטיין להעביר מסר לאנשים המתמודדים עם פוסט טראומה, דיכאון ותחושת ייאוש.
"צריך להמשיך לחפש עזרה. המערכת לפעמים קשה ומתישה, אבל אסור לוותר. אני 25 שנה נלחם כדי לקבל טיפול".
לדבריו, גם כאשר נדמה שאין מוצא, חשוב להמשיך לחפש פתרונות. "אם יש משהו שלמדתי, זה שגם אחרי שנים של חושך, עדיין אפשר למצוא קצת אור. אני לא אדם בריא. יש עדיין ימים קשים, חרדות וזיכרונות. אבל בפעם הראשונה אחרי הרבה שנים אני מרגיש שאני חי, ולא רק שורד".
ד"ר ניקי ליברמן, המנהל הרפואי של מכון מור, מסביר כי מטופלים המאובחנים עם פוסט טראומה אשר הופנו לטיפול ב-TMS בעקבות המלצת פסיכיאטר, חוו במקרים רבים שיפור משמעותי במצבם.
לדבריו, המשך טיפולי TMS לצד טכנולוגיות נוספות עשוי לסייע למטופלים להגיע לרמת תפקוד מיטבית ולשפר את איכות חייהם, גם לאחר שנים ארוכות של התמודדות עם טראומה.