במשך יותר מ-16 שנה חיה משפחת תורג'מן סביב מאבק רפואי בלתי פוסק להצלת חייו של יוסף. כבר במהלך ההיריון גילו הרופאים כי קיימת בעיה חמורה בכליותיו, אך הוריו קיוו עד הרגע האחרון שמדובר בטעות. "קיווינו שזה לא נכון, אבל לא טעו", מספרת אמו בשיחה עם וואלה.
בחודשי חייו הראשונים עוד הצליחו ההורים לייצב את מצבו באמצעות תרופות, אשפוזים וטיפולים אינטנסיביים, אך בגיל תשעה חודשים כבר לא הייתה ברירה: יוסף חובר לדיאליזה. "עד גיל תשעה חודשים איכשהו סחבנו", היא משחזרת. "הוא לקח מלא תרופות, עבר מלא אשפוזים, בקושי גדול. ואז כבר לא הייתה ברירה".
אביו של יוסף ביקש כבר אז לתרום לבנו כליה, אך הרופאים הסבירו כי גופו של תינוק קטן אינו יכול לקבל כליה מאדם מבוגר. רק כשהיה בן שנתיים וחצי בוצעה ההשתלה הראשונה, ואביו תרם לו כליה שהחזיקה מעמד במשך כ-13 שנים.
אלא שלפני מספר חודשים התברר כי הכליה שהושתלה מתחילה לקרוס. המשפחה יצאה שוב למסע חיפושים אחר תורם מתאים.
הבדיקה שהצילה את האח
"כל בני המשפחה התחילו להיבדק", מספרת האם. "ויוסף תמיד אומר שזה היה כמו מירוץ - ובסוף חברון הגיע ראשון לקו הגמר".
חברון, אחיו בן ה-28 של יוסף, נמצא מתאים גנטית והחל בהכנות לתרומה. אבל אז התרחש טוויסט בלתי נתפס: אח נוסף במשפחה, דוד בן ה-30, שגם ביקש לתרום כליה, עבר סדרת בדיקות מקיפה ובאחת מהן התגלה גידול סרטני בתוך הכליה שלו.
"עשו לו אולטרה-סאונד כליות כחלק מהבדיקות לתרומה, וראו משהו לא תקין", מספרת האם. "שלחו אותו ל-CT ואז גילו שזה גידול בתוך הכליה. אם הוא לא היה עושה את הבדיקות למען אחיו, כנראה שלא היו מגלים את זה בכלל".
לדבריה, הגילוי היה מקרי לחלוטין והגיע בשלב מוקדם במיוחד. "הסבירו לי שהכליה היא איבר מאוד סגור, ולכן הרבה פעמים אין סימנים עד שלב מאוד מאוחר. לדוד לא היו שום סימנים. שום דבר. פשוט כלום".
"זה נס עצום", היא אומרת. "בסוף הבנו שהעובדה שהכליה של אבא קרסה, היא בעצם מה שהציל גם את דוד. אם לא היינו מחפשים תורם חדש, לא היו מגלים את הגידול".
בינתיים, חברון השלים את הליך התרומה בהצלחה, ויוסף עבר השתלת כליה שנייה בבית החולים שניידר מבית קבוצת כללית. "יש להם עכשיו קבוצת וואטסאפ בשם 'אחד כלייתיים'", צוחקת האם.
לדבריה, למרות השנים הארוכות של טיפולים, יוסף מתמודד בגבורה עם המציאות המורכבת. "הוא ילד מדהים. ברור שיש רגעים שקשה לו, אבל הוא לא באמת מכיר חיים אחרים. הוא נולד לתוך העולם הרפואי הזה".
גם דוד, שעבר את הניתוח בעקבות הגילוי המקרי, כבר חזר לשגרה מלאה. "הוא עשה כבר שני סבבי מילואים בלבנון, הוא מאמן כדורגל, אבא לשלושה ילדים. ברוך השם-הכול בסדר".
במרכז הרפואי ביה"ח שניידר, שם בוצעה ההשתלה, מתארים את המקרה כאחד המרגשים שחוו. אילנה ברוסלבסקי, מתאמת השתלות כליה במרכז, מספרת כי עבורה מדובר גם בסגירת מעגל אישית.
"אני מכירה את יוסף כבר 15 שנה", היא מספרת. "עוד טיפלתי בו בהשתלה הראשונה שלו כשהיה בן שנתיים וחצי, כשהייתי אחות במחלקת הילדים שמטפלת במושתלי כליה אחרי ניתוח. לא ליוויתי אותו לאורך כל השנים, אבל הגורל הפגיש בינינו מחדש".
לדבריה, עצם העובדה שאח תרם כליה לאחיו בגיל צעיר יחסית היא אירוע לא שגרתי בעולם השתלות הילדים. "בילדים בדרך כלל ההורים הם התורמים, כי האחים לרוב צעירים מדי. במקרה הזה היה פער גילאים שאפשר את זה".
היא מספרת כי ההשתלה השנייה תוכננה במקור לחודש מרץ, אך נדחתה בשל אילוצים לוגיסטיים בבית החולים בתקופת המלחמה. "רצינו מאוד להספיק לבצע את ההשתלה לפני שאשתו של האח התורם תלד את ילדם הראשון. ברגע שהתאפשר, קבענו הכול מהר מאוד. שבוע אחרי ההשתלה היא כבר ילדה".
לדבריה, הליווי של משפחות מושתלים נמשך חודשים ולעיתים שנים, ולא מסתכם רק בהליך הרפואי עצמו. "הילד הוא חלק ממשפחה, ולכן מלווים את כולם, לוגיסטית, רפואית וגם רגשית. השתלה היא דבר מאוד מפחיד עבור משפחות, אבל היא גם הפתרון לאי־ספיקת כליות".
ברוסלבסקי מדגישה כי אחת הסכנות המרכזיות לאחר ההשתלה היא דחיית הכליה, ולכן נדרש מעקב רפואי צמוד ונטילת תרופות לכל החיים. "גם כשמרגישים מצוין, חייבים להמשיך לקחת את התרופות. זו אחריות לכל החיים".
לדבריה, אחד הרגעים המרגשים ביותר מגיע דווקא בסיום האשפוז. "בשניידר יש טקס מיוחד לכל ילד מושתל כשהוא משתחרר הביתה. עושים שטיח אדום, מזמינים את כל מי שטיפל בילד לאורך הדרך. זה תמיד רגע מאוד מרגש".
"מדובר בהשתלה מרגשת במיוחד, שממחישה עד כמה קשר בין אחים יכול להפוך ממש להצלת חיים", אומרת ד"ר סיגל אייזנר, מנהלת יחידת השתלות כליה במרכז שניידר לרפואת ילדים מקבוצת כללית. "למרות התקופה המורכבת והאתגרים שליוו את המשפחה לאורך הדרך, הצלחנו להשלים את ההשתלה בהצלחה, וכעת אנחנו רואים התאוששות יפה של המטופל ושל התורם. עבורנו זו זכות גדולה ללוות משפחות ברגעים כל כך משמעותיים".