המחקר החדש שחושף: למה אנחנו מזהים פנים אבל לא זוכרים מאיפה

לכולנו זה קרה לפחות פעם אחת. אנחנו עומדים בתור לקופה בסופר, נכנסים לפגישה בעבודה או חולפים ליד מישהו ברחוב ופתאום מופיעה תחושה חזקה של היכרות. הפנים שמולנו נראות מוכרות לחלוטין, אבל לא משנה כמה נתאמץ, אנחנו פשוט לא מצליחים להבין מאיפה אנחנו מכירים את האדם הזה.

השניות האלו יוצרות לעיתים מבוכה כמעט פיזית. המוח משדר לנו בביטחון מלא: "אתה מכיר אותו", אבל במקביל נכשל לספק את המידע החשוב באמת, מהו ההקשר. עכשיו, מחקר חדש חושף שהתחושה המוזרה הזאת אינה תקלה בזיכרון, אלא דווקא תוצאה של מנגנון מוחי מתוחכם במיוחד.

חוקרים מאוניברסיטת בון שבגרמניה גילו כי המוח האנושי אינו שומר זיכרונות כיחידה אחת שלמה, אלא מפריד בין שני סוגי מידע שונים: הזהות עצמה מצד אחד, וההקשר שבו פגשנו את האדם מצד שני. במילים אחרות, המוח מנהל מעין "ספרייה כפולה" של זיכרונות.

אגף אחד בספרייה אחראי על מידע בסיסי כמו "מי זה האדם הזה", ואילו אגף אחר אחראי על "איפה פגשתי אותו", "באילו נסיבות", "מתי זה קרה" ואפילו אילו רגשות היו קשורים לאותה סיטואציה.

החוקרים מסבירים כי במשך שנים כבר היה ידוע שקיימים במוח תאים מיוחדים המכונים לעיתים "נוירוני קונספט". מדובר בתאי מוח שמגיבים באופן עקבי לאדם מסוים או לרעיון מסוים ללא קשר לסיטואציה שבה הם מופיעים.

כלומר, קיימת במוח רשת עצבית שתופעל בכל פעם שתראו אדם מסוים, בין אם תפגשו אותו בחתונה, בסופרמרקט, במשרד או ברחוב. אלא שהזיהוי הזה הוא רק חצי מהסיפור. השאלה הגדולה הייתה כיצד המוח מצליח גם לחבר את האדם להקשר המתאים.

כדי לבדוק זאת, החוקרים ערכו ניסוי יוצא דופן שבוצע ממש בתוך מוח אנושי חי. במסגרת המחקר נמדדה פעילות מוחית של חולי אפילפסיה שעברו השתלת אלקטרודות כחלק מהטיפול הרפואי שלהם. האלקטרודות הושתלו באזור ההיפוקמפוס ואזורים סמוכים באונה הטמפורלית המדיאלית, אזורים הידועים כמרכזיים ביצירת זיכרונות ושליפתם.

ההיפוקמפוס, מבנה קטן בצורת סוסון ים הממוקם עמוק בתוך המוח, ממלא תפקיד קריטי בזיכרונות אפיזודיים, כלומר זיכרונות הקשורים לאירועים שחווינו בזמן ובמקום מסוימים. כאשר אזור זה נפגע, כפי שקורה בשלבים מוקדמים של מחלות ניווניות מסוימות, אנשים מתחילים לאבד את היכולת לחבר בין פנים, שמות והקשרים.

במהלך הניסוי המשתתפים התבקשו לצפות בזוגות של תמונות ולענות עליהן שאלות שונות. החוקרים ניתחו את הפעילות של יותר מ-3,000 תאי מוח וזיהו שתי קבוצות שונות של נוירונים.

הקבוצה הראשונה, שכונתה "נוירוני תוכן", הגיבה לאנשים או תמונות מסוימות בלי קשר לשאלה שנשאלה. הקבוצה השנייה, "נוירוני הקשר", הגיבה דווקא לסוג הסיטואציה או השאלה, בלי קשר לזהות האדם שבתמונה.

במילים פשוטות, קבוצה אחת שואלת "מי זה?", והשנייה שואלת "מאיפה אני מכיר אותו?".

אחד הממצאים המרתקים במחקר היה ההבדל בין מוח האדם לבין מוחם של מכרסמים. אצל עכברים, אותו תא מוחי נוטה לשלב גם את המידע על האובייקט וגם את ההקשר שבו הוא הופיע. אצל בני אדם, לעומת זאת, קיימת הפרדה ברורה הרבה יותר בין שני סוגי המידע.

לכאורה מדובר במנגנון פחות יעיל, אבל החוקרים סבורים שדווקא ההפרדה הזאת מעניקה למוח האנושי את הגמישות הקוגניטיבית המרשימה שלו. מוח שמסוגל להפריד בין זהות לבין הקשר יכול לשלב מחדש את המידע בדרכים שונות בהתאם לסיטואציה.

המחקר מצא כי הרגע שבו אנחנו באמת "נזכרים" מתרחש כאשר שתי קבוצות הנוירונים מתחילות לפעול יחד בתיאום מלא. ככל שהמשתתפים הצליחו יותר במשימות, כך התיאום בין שתי המערכות הפך מדויק ומהיר יותר.

החוקרים הבחינו כי פעילות נוירוני התוכן החלה לנבא את תגובת נוירוני ההקשר בתוך עשרות מילישניות בלבד. מדובר בתהליך שמדענים מכנים "השלמת דפוס", יכולתו של המוח לבנות מחדש זיכרון שלם מתוך רמז חלקי בלבד.

למשל, מספיק שתראו פנים מוכרות כדי שרשת הנוירונים תתחיל מיד לנסות להשלים את הפאזל כולו: מי האדם, איפה פגשתם אותו, מתי זה היה ומה התרחש שם.

בניגוד למה שרבים חושבים, המוח אינו שולף זיכרונות כמו מחשב ששולף קובץ מוכן מראש. בכל פעם שאנחנו נזכרים במשהו, המוח למעשה בונה מחדש את החוויה מתוך פיסות מידע חלקיות.

הפנים המוכרות הן רק נקודת הפתיחה. משם מתחיל חיפוש מהיר בארכיון העצום של ההקשרים, המקומות והחוויות שאגרנו לאורך החיים.

לפי החוקרים, דווקא השיטה הזאת מאפשרת למוח האנושי להיות גמיש במיוחד. היא מאפשרת לנו לזהות אנשים גם כאשר הם נראים אחרת לגמרי מכפי שזכרנו אותם, למשל בגיל אחר, בתאורה שונה, במקום אחר או בסיטואציה רגשית שונה לחלוטין.

מבחינה אבולוציונית, מדובר ביתרון עצום. בעולם קדום שבו הישרדות הייתה תלויה בזיהוי מהיר של בני ברית או אויבים, היכולת להבין שמדובר באדם מוכר גם בתנאים משתנים הייתה קריטית.

החוקרים מתכננים כעת לבדוק מה קורה כאשר משבשים באופן מכוון את התקשורת בין שתי קבוצות הנוירונים. הם מקווים להבין האם הפרעה כזו עלולה לגרום לאנשים לשלוף זיכרונות שגויים או לבצע טעויות בזיהוי.

הממצאים האלו עשויים בעתיד לסייע גם להבנת מחלות ניווניות הפוגעות בזיכרון, שבהן מנגנוני שליפת ההקשר מתפרקים בהדרגה.

עד אז, בפעם הבאה שתעמדו מול אדם מוכר ולא תצליחו להיזכר מאיפה אתם מכירים אותו, אולי זה דווקא סימן שהמוח שלכם עובד בדיוק כפי שהוא אמור לעבוד.

הכותב, איתי עניאל, הינו חוקר מוח וזיכרון ודוקטורנט באוניברסיטת בר אילן