מה הכי מפריע לילדים בבית החולים? סקר ראשון מסוגו מגלה. וזה לא מה שחשבתם

כיום בכל בתי החולים בישראל מתבצעים סקרי שביעות רצון מהאשפוז, גם במחלקות הילדים, אך המשיבים לסקר הם ההורים ולא המטופלים עצמם - הילדות והילדים. "לילדים יש קול, יש דעה, ויש זכות שישמעו אותם", אומרת פרופ' אפרת ברון-הרלב, מנהלת מרכז שניידר לרפואת ילדים. "במערכת הבריאות רגילים למדוד שביעות רצון מהאשפוז במחלקות ילדים דרך ההורים, אבל אנחנו בית חולים לילדים, ולכן חשוב לנו לשמוע את הילדים, בגובה העיניים, בלי תיווך".

מתוך התפיסה הזו נולד בשניידר סקר שביעות רצון מטופלים ראשון מסוגו בישראל, שפונה ישירות לילדים המאושפזים בגילאי 8-18, ללא תיווך ההורים, אך כמובן בהסכמתם מראש. מאז השקתו השתתפו בו כ־130 ילדים, והתוצאות היו מעניינות ומשמעותיות.

שני שליש מהילדים דיווחו כי חוו פחד או לחץ במהלך האשפוז, נתון שאינו מפתיע לכשעצמו. אבל דווקא הילדים שפחדו יותר מהאשפוז היו גם המרוצים ביותר מחוויית הטיפול בבית החולים. אותם ילדים העניקו לבית החולים ציונים גבוהים יותר במדדי יחס אישי ואדיב, מידע ברור ומותאם, שיתוף בטיפול וסיוע בהתמודדות עם כאב.

המשמעות עמוקה: לא היעדר הפחד הוא שקובע את חוויית האשפוז - אלא האופן שבו הצוות מתמודד איתו יחד עם הילדים והילדות.

אחד הממצאים המשמעותיים שעלו מהסקר הוא הפער בין חוויית הילדים לזו של ההורים. בעוד שההורים נוטים לדווח על שביעות רצון גבוהה יותר מחוויית האשפוז , קולם של הילדים עצמם מציג תמונה מורכבת יותר.

הפער הזה, מסבירים בשניידר, אינו מקרי: עבור הורה, האשפוז הוא לעיתים ביטחון- הילדים שלהם נמצאים תחת השגחה. עבור הילדים עצמם, לעומת זאת, מדובר ביציאה מהבית, אובדן שליטה, ולעיתים גם כאב ופחד.

"חשוב לנו לראות את הפער הזה ולא לטשטש אותו", אומרת ברון-הרלב. "רק אם נקשיב לילדים באמת, נוכל לשפר עבורם את החוויה".

הסקר עצמו נבנה מתוך אותה תפיסה: לא רק לשאול ילדים, אלא לשאול אותם בדרך שמתאימה להם.
הסקר פותח ביחידת השירות וחוויית המטופל בשניידר, בשיתוף מחלקת מחקר ותכנון בחטיבת השירות של כללית וחברת TECH , כחלק מחשיבה משותפת על פיתוח כלים מותאמים לילדים במערכת הבריאות. הוא מבוצע באמצעות טאבלט ובו שאלון שביעות רצון דיגיטלי. מתאמי השירות במחלקה ניגשים לילד או לילדה בסמוך לשחרורם, ומציעים להם לענות על הסקר. דמות אנימציה מיוחדת שפותחה לנושא (בשם "גלו לי") מלווה את השאלון. שפת השאלון מותאמת לגיל, מלווה באופציה להקראת השאלות, והילדים מתקדמים במענה לסקר, דרך חוויה משחקית של איסוף כוכבים תוך כדי התקדמות בשאלות.

גם כאן, הילדים היו שותפים: הם לקחו חלק בניסוח ובעיצוב השאלות, בבחירת הדמות ובאופן ההצגה בטאבלט. התוצאה היא לא רק שיעור היענות גבוה, אלא תשובות כנות, ישירות ולעיתים מפתיעות.

לצד הנתונים המחמיאים, הסקר הציף גם תחומים הדורשים שיפור. כ־73% מהילדים העניקו לבית החולים ציון כולל גבוה ( 8-10 בסקאלה), ללא הבדל משמעותי בין אשפוז ראשון לחוזר. עם זאת, עלה כי הפרמטר: "יש מה לעשות בבית החולים" מוגדר כבעל חשיבות גבוהה עבור הילדים, אך זוכה להערכה נמוכה יחסית. הפער בולט במיוחד בקרב בני 12 ומעלה, שדיווחו על רמות שעמום גבוהות יותר בהשוואה לילדים הצעירים (8-11), שנהנים יותר מהפעילויות הקיימות. גם נושא האוכל דורג נמוך יותר בכלל קבוצות הגיל, ובעיקר בקרב המתבגרים. בנוסף ילדים באשפוז חוזר הדגישו צורך בגיוון פעילויות ולו"ז יומי ברור לשעות הפנאי, בעוד שבאשפוז ראשון בלט הצורך בשיתוף בטיפול ושמירה על הפרטיות.

"היופי בסקר הוא שאנחנו לא בוחרים מה לשמוע, אומרת אפרת מילנר, מנהלת יחידת שירות וחוויית המטופל בשניידר, "הילדים מציפים גם את מה שפחות עובד וזה בדיוק מה שמאפשר לנו להשתפר. ילדים חווים את האשפוז אחרת ממבוגרים. רצינו לשמוע אותם ישירות ולא דרך פילטרים. כשאתה מדבר עם ילד בשפה שלו, אתה מקבל אמת נקייה יותר. וזה מחייב אותנו כבית חולים מוביל לילדים".

ניתוח הנתונים עוד העלה כי ילדים שחוו פחד או לחץ נתנו ציונים גבוהים יותר במדדים הקשורים ליחס אישי והיכרות עם הצוות, ואף נמצא הבדל מובהק במדד ההיכרות האישית: "אנשי הצוות במחלקה מכירים אותי וקוראים לי בשמי".

"הנתון הזה ריגש אותנו במיוחד", אומרת מילנר, "הוא מלמד שכשילד מרגיש שמכירים אותו בשמו, מסבירים לו ומשתפים אותו בטיפול, הוא לא נשאר לבד בתוך הפחד".

בשניידר מדגישים כי הסקר אינו יוזמה נקודתית, אלא חלק מתפיסת עולם רחבה שמובילה הנהלת בית החולים לאורך שנים: לראות בילד אדם שלם, עם צרכים רגשיים, חברתיים וחווייתיים, ולא רק מטופל.

כך למשל פועלות יוזמות כמו "מרשם למתנה" (מרשם שנותן רופא/ה לילד לאחר טיפול כואב או אירוע משמעותי באשפוז לקבל מתנה מחדר המתנות), מועצת מטופלים צעירה שבה ילדים ובני נוער משתפים את הנהלת בית החולים בחוויות ובצרכים שלהם.

ומה הלאה? נכון להיום, הסקר פונה לילדים מגיל 8 , אך בשניידר כבר מסתכלים קדימה. "גם לילד בן 3 יש דעה", אומרת ברון-הרלב. "אנחנו עוד לא יודעים תמיד איך לשאול אותה אבל זו האחריות שלנו היא להקשיב ובעיקר ללמוד".

השאיפה, לדבריה, היא לא רק להמשיך ולשפר בתוך מרכז שניידר, אלא גם להשפיע על מערכת הבריאות בארץ, ובעולם: "אנחנו מקווים שהמודל הזה יאומץ גם במקומות נוספים. ילדים צריכים בעצמם להיות חלק מהותי בטיפול בהם. צריך פשוט לשאול אותם להקשיב ולטפל בהתאם".